כוחה של הקהילה
משפחת בצלאל | ירושלים
ענת ואסף בצלאל הם הורים לשלושה ילדים בני תשע, 11 ו-14 – וכל בני המשפחה מנסים להתרגל לשגרה המתוחה.
אסף הוא בעלים של קצביית "אסתי ובן" שפועלת בשכונת מגוריהם, וענת עובדת במינהל הקהילתי בשכונתם. "אני יכולה לספר לך שבתור אחת שעובדת במינהל הקהילתי אני רואה כמה המרכז חשוב לתושבים בשכונה, גם בהעברת המסרים וגם ביצירת מעטפת לתושבים ולילדים", תיארה ענת. "כבר שלשום עשינו מספר פעילויות לתושבי השכונה ויש לנו כבר תוכניות להמשך השבוע".
הילדים של ענת ואסף כבר מבינים את המצב. "הילדים שלי בגיל שהם מבינים מה שקורה, הם מחוברים לרשתות, אנחנו מתווכים להם את מה שקורה ומסבירים להם שבכל מצב צריך להיכנס למרחבים המוגנים, ולא לזלזל בהנחיות", סיפרה. "בנוסף, אנחנו נעזרים בערכות שרשות הצעירים בעירייה הביא למשפחות לטובת הפוגה ותעסוקה ויש תוכניות לילדים, ככה שאנחנו משתדלים לייצר להם תעסוקה. ואני מקווה שהתקופה הזאת תעבור מהר".
ענת עובדת מהבית ואסף יוצא לעבודה כעובד חיוני של ממכר מזון. "אסף עושה הכל כדי שיהיה נוח", אמרה ענת. "הוא עושה משלוחים ומוציא לאנשים החוצה שלא ייאלצו להיכנס לחנות".
ענת הוסיפה: "אני אומרת לכולנו - שכל אחד יסתכל על השכנים והקרובים שלו, שיראה שיש להם מקום מוגן ויבדוק אם הם צריכים עזרה. זאת כוחה של הקהילה לתת כוח אחד לשני ולהיות ביחד גם ברגעים הקשים".
עידן בלומהוף
שמירה על שגרה
משפחת מירון | תל־אביב
כשהאזעקות תופסות את הזוג מירון: דינה, בת 80, ומיכאל, בן 90, בקומת המגורים שלהם בבית ההורים ״ויצו״ בתל־אביב, הם מתיישבים יחד עם חבריהם לקומה במסדרון - שבו ממתינים להם כיסאות, מים ועוגיות.
אפשר לרדת גם לקומת המרתף, המוגנת יותר, אבל בגילם זה לא תמיד פשוט. לפעמים, לא קל אפילו לגייס כוחות עבור הצעדים הספורים עד המסדרון - המרחב הבטוח ביותר בקומה. ״בכל אזעקה אנחנו נלחמים קצת עם עצמנו״, תיארה דינה. ״אבל אנחנו יודעים שהחובה שלנו היא לעשות מה שצריך כדי לשמור על עצמנו. מי שיכול גם עוזר לדיירים האחרים״.
על אף הקושי, היא נאחזת במה שיש - וזה לא מעט. ״כאן אנחנו לא לבד, וזה עוזר להתמודד״, אמרה. ״עד לפני כשנה גרנו בבית נהדר, אבל הבדידות שם הייתה לא נעימה. כאן אנחנו חלק מחברה, חיים בין אנשים״. במצב החירום הנוכחי, לשהות עם אנשים נוספים יש מבחינתה משמעות מיוחדת. ״כשבמסדרון לצידנו יושבים אנשים בגילנו, זה מרגיע. ובבוקר, כשאנשי הצוות שואלים אותנו איך עבר עלינו הלילה, ומה שלומנו - זה עוזר בהתמודדות ונותן תחושה שאנחנו לא לבד במערכה״, שיתפה דינה.
בין אזעקה לאזעקה, דינה ומיכאל משתדלים לשמור על שגרה: דינה ממשיכה לסרוג סוודרים, ללכת לשיעורי התעמלות, ובשעות הבוקר אתמול אף יצאה לבית קפה סמוך. ״זה מזכיר שהחיים לא נגמרו, שגם אם יש תקופה קשה - היא תעבור״, הסבירה. לא מעט מלחמות ותקופות מתוחות עברה דינה בחייה, אבל ״העוצמה של הדברים היום חזקה יותר מבעבר״, חרצה. ובכלל, ״כשצעירים, ההתמודדות קלה יותר. עכשיו אנחנו זקוקים יותר לעידוד ולמילה טובה. לנו, המבוגרים, אסור לאבד תקווה. אלה ימים קשים – לא חשבנו שנצטרך כל כך הרבה כוח לעוד מלחמה. אבל חייבים להיות אופטימיים. האופטימיות נותנת כוח. אני משתדלת להזכיר לעצמי בבוקר שלא קמתי לחינם. אנחנו לא נותנים לעצמנו להישאב לעצבות ודיכאון. העיסוקים שלנו, והעובדה שיש לנו זה את זה – זה מה שמחזיק אותנו״.
שירה קדרי־עובדיה
מרגישות בנוח
משפחת אלוף | תל־אביב
בתאל אלוף, תושבת שכונת התקווה בתל־אביב, מגיעה בימים האחרונים למקלט הציבורי של המרכז הקהילתי ״בית דני״ בשכונה, יחד עם אמה, שתי בנותיה טוהר ואלמה, וגם עם הכלב ריו.
בביתה של אלוף אין ממ״ד וגם לא מקלט, והיא החליטה להתמקם מדי לילה במקלט של המרכז הקהילתי. ״הבנו שזה לא צחוק, יותר מפחיד מהשיגורים מעזה ומתימן, ועדיף להישמר״, הסבירה.
בימי שגרה, המרכז הקהילתי הוא המקום שבו בנותיה משחקות כדורסל, ״מקום שהוא כמו בית בשבילנו״, אמרה אלוף. לכן, היא מרגישה כאן בנוח יחסית גם כעת. ״תפסנו פינה, עם שני מזרני שטח ואחת מהספות״, סיפרה.
בזמן ההתרעות והאזעקות, המקום מתמלא ומשפחת אלוף מצטופפת כדי לפנות מקום עבור האנשים - שהולכים ומתרבים מפעם לפעם. אך מרבית האנשים חוזרים בחזרה לבתיהם כשפיקוד העורף מודיע שהדבר אפשרי, ואילו בנות משפחת אלוף נשארות שם עד הבוקר. ״אני מעדיפה להישאר ולא לרוץ כשיש אזעקה״, שיתפה בתאל. ״אני מרגישה כאן בנוח״.
בשעות הבוקר, המשפחה חוזרת הביתה - עד הפעם הבאה.
שירה קדרי־עובדיה
גיבוש משפחתי
משפחת נפתלי | קיבוץ העוגן
עבור בני משפחת נפתלי, שמתגוררים בקיבוץ העוגן שבשרון, הימים האחרונים מאז הלילה שבין חמישי לשישי הפכו לסוג של "גיבוש משפחתי".
האם נורית, האב ברק ושלושת הילדים תמר, בת עשר; בן, בן שש שעולה לכיתה א' בקרוב; וגיא הקטן בן ארבע – כולם נראים מחויכים בעיקר משום שאבא ברק הבין שהשהייה במקלטים או בממ"דים תהיה ארוכה וצריכים להיות מוכנים לתרחישים השונים. "התעוררנו כמו כל תושבי המדינה לאזעקה ביום שישי לפנות בוקר, מאז כולנו מבינים שאנחנו במלחמה מול איראן", סיפרה נורית. "הילדים כבר מתורגלים להימצא באזור קרוב למיגון ואז כשיש אזעקה נכנסים למקלט. אני, כל העת פחדתי שהילדים שלי לא יתעוררו מהאזעקות, רואה שהם מתעוררים וכל אחד יודע מה הוא עושה. לכל אחד יש תפקיד וזה חשוב מאוד".
לדברי האם, "תמר דואגת להביא את השמיכה למקלט, בן דואג לסדר לכל אחד את נעלי הבית וכולם עם משימות יורדים בכל שעה למקלט מרחק של משהו כמו 50 מטר מאיתנו. זה ממש קרוב אז הכל בסדר, באמת".
אל המקלט עצמו מגיעות עוד משפחות מהקיבוץ, וכך הילדים פוגשים חברים וביחד הם מנסים להעביר את הלילות האחרונים. "התקנתי לילדים מסך טלוויזיה ושם עם מקרן הם רואים סרטים, וגיא צועק 'אין כמו הדרדסים'”, תיאר ברק. הילדים יודעים שכשיורדים למקלט – יש סרטים, ספרים, משחקים וכולם נהנים ביחד”. תמר בת העשר מוסיפה בחיוך גדול: "אני מבינה שזה ייקח זמן, אבל נראה לי ששנת הלימודים כבר הסתיימה והחופש הגדול כבר מתחיל, לא?".
איתן גליקמן
