בנובמבר 2024 - אחח, הנוסטלגיה - ספיר בורגיל סיפקה הצצה לעולמן הבלתי אפשרי של המשפיעניות. בסטורי שפירסמה סיפרה בדמעות כמה קשה היא עובדת ואיך היא בקושי מתפקדת בגלל לו"ז מסודר, התחייבות לקמפיינים, מעט חופשות ולא מספיק זמן עם בן הזוג (שאז עוד היה בן הזוג). לכם התיאור הזה אולי נשמע כמו החיים של כל אדם עם עבודה מסודרת, אבל הו לא: זה הרבה יותר מורכב מזה, כי החלק הכי קשה בעבודה של משפיעניות (וכמובן גם של המשפיענים) הוא מה שבורגיל לא העזה לדבר עליו: הפחד להפוך ללא רלוונטיות. והפחד הזה גורם להן לשלשל סטוריז כמו שאיראן משלחת בנו טילים.
בימים האחרונים זה בולט יותר מתמיד. עם מעין תחושת מחויבות – לכאורה לנו, אבל באמת של החיים יעדי המבצע הם שימור עוקבות/לקוחות – הן ממשיכות להעלות סטוריז בקצב מסחרר. זה אולי אמור לבדר, לנחם ולתת את התחושה שכולנו באותו סירה, אולם בפועל כל מפעל התוכן הזה בעיקר ממחיש את פערי המעמדות: אנחנו מנסות לחתור לחוף עם גלגל הצלה מעלי אקספרס, והן מפליגות על 'סבבה 5'.
כן, זאת זכותה – ואולי אפילו חובתה - של קורין גדעון לקחת את ילדיה הקטנטנים ולנסוע למקום בטוח יותר, אבל כשאני רואה את זה בזמן שהשכנה לידי מתמודדת עם שני פעוטות בוכים, כלבה חולה ומתנשמת ובעל במילואים, זה לא מנחם אותי ובטח שלא אותה. כשאני רואה את בר כהן בוכה שנתקעה בחו"ל אני בהחלט מבינה את החרדה כאמא, אבל מעדיפה לנתב את האמפתיה שלי למשפחה שכמעט נמחקה ולאנשים שאיבדו את בתיהם בישראל. ואולי זו רק אני, אבל הדאגה שנועה קירל שולחת לנו מארגנטינה וההבטחה שהיא עושה שירות טוב למדינה לא באמת מעוררות בי גאווה לאומית.
כל התחושות והמעשים לגיטימיים, אבל לנפנף בהם בזמן שיש אנשים חסרי ברירות - והחל מהשבוע גם חסרי בתים - לא מעיד על התחשבות ובטח שלא מצטייר כשליחות, או כ'חובה לעוקבות'. יש ימים, למשל מהסוג שבהם עשרה אנשים מתים בגלל טיל ממרחק של 1,500 ק"מ, שבהם אפשר לרגע לכבות את המצלמות. מבטיחה שכולנו נהיה שם ברגע שהן יפתחו אותן שוב. כאמור, זה לא שיש לנו לאן ללכת.
