סוף השבוע האחרון תיכננה משפחת בורקוב מרמת-גן לצאת לקמפינג עם חברים. הם קנו בשר כדי לעשות על האש והכינו אוהלים, מזרני שטח, שקי שינה ואפילו משחקי קופסה. כמו חלק גדול מהישראלים, תוכניותיהם השתבשו. במקום לישון על חוף הים או באיזה חניון בחיק הטבע, הם ישנים עכשיו באחת התחנות התת-קרקעיות הממוגנות של הרכבת הקלה בגוש דן.
לפחות הם לא היו צריכים להחזיר את הציוד לבוידעם ואת הבשר למקפיא. המזרונים ושקי השינה פרוסים על רצפת התחנה. "את הבשר הכנו בבית והבאנו לכאן", מראה לנו האבא סרגיי את קופסאות הפלסטיק המלאות קבבים, נקניקיות וסטייקים. גם ירקות חתוכים וחטיפים הביאו איתם. וכמובן, אוכל בשביל אלי, כלבת רועה הולנדי של המשפחה.
הם לא היחידים: שני המפלסים של התחנה, שאינה פועלת מאז פרוץ המלחמה עם איראן, נראים כמו אתר קמפינג. עשרות רבות של משפחות, זוגות ובודדים, ישראלים והרבה מאוד עובדים זרים, הפכו בימים האחרונים את המקום הזה למחסה מפני הטילים. חלקם בשקי שינה, אחרים הביאו שמיכות ומצעים מהבית. כמה אפילו הקימו אוהלים בתוך התחנה.
כבר במלחמת העולם השנייה, במהלך הבליץ על לונדון, שימשו תחנות האנדרגראונד כמקלטים המוניים. בתמונות שחור-לבן אפשר לראות אנשים ישנים בצפיפות על הרציפים ועל הפסים עצמם. 43 אלף אזרחים בריטים נהרגו בהפצצות הכבדות של חיל האוויר הגרמני על לונדון, אבל רבים ניצלו בזכות מנהרות הרכבת התחתית (אם לא לוקחים בחשבון את אסון בת'נל גרין, שבו נהרגו 173 בני אדם בגלל דוחק קיצוני בירידה לתחנה). קשה להשוות בין הרכבת הקלה של גוש דן, שנמצאת עדיין בחיתוליה, לבית המוסד הלונדוני המפואר שקיים כבר 162 שנה, אבל הרעיון דומה.
לתחנת הרכבת שאליה הגענו שני מפלסים: המפלס העליון, שגם הוא מתחת לקרקע, מאוכלס בדלילות יחסית. במפלס התחתון, לעומת זאת, קשה ללכת מבלי לדרוך בטעות על מישהו. כאן פגשנו את סמדר בן-יוסף, אדריכלית במקצועה, שמתגוררת בסמוך לתחנה. זה כבר הלילה השלישי שלה במקום. "אנחנו גרים בבניין בן 80 שנה, אפילו מקלט אין לנו, והתחנה הזאת היא המקום הכי בטוח באזור", היא מסבירה. "ביום אני בבית ולפני שמתחילות האזעקות אני יורדת לפה".
אני רואה שתפסתי אותך ממש לפי השינה.
"איזה שינה? אי-אפשר לישון פה, עם כל הרעש, הצפיפות והתאורה. ואם אתה חושב שצפוף פה עכשיו, אתה צריך לראות מה קורה כשהאנשים מקומה מינוס 1 יורדים לכאן בזמן אזעקה". גם מסכת השינה שהביאה איתה, כזו שמשתמשים בה בטיסות, לא ממש עוזרת.
משפחת בורקוב ירדה לכאן רק אתמול. "יותר נוח לנו להיות פה, כי בבית אנחנו צריכים לרדת למקלט וזה לא כל כך נעים בלילה", אומר פלטוֹן בן ה-11. אביו, סרגיי בן ה-39, מסביר: "אנחנו לא מרגישים ביטחון במקלט שלנו כי הבניין מאוד ישן. כשנפל הטיל ברמת-גן שמענו את הפיצוץ ממש חזק, למרות שאנחנו לא גרים קרוב לשם. מישהו שאני מכיר המליץ לי ללכת לתחנת הרכבת הקלה כי זה יותר מוגן".
סרגיי הוא מוזיקאי. מנגן בסקסופון, טוּבָּה וכלי נשיפה נוספים. את הסקסופון, מן הסתם, לא הביא איתו. "אנשים רוצים לישון פה, אני לא יכול לנגן", הוא אומר. סרגיי חבר בהרכב מוזיקלי שנקרא "תזמורת צפצפה", ועובד לפרנסתו בתיקון אופני כביש, שטח והרים. הם עלו מרוסיה לפני שבע שנים, כשפלטון היה בן ארבע ואחותו הקטנה, סופיה, הייתה בת שנתיים. אף שנולדו במוסקבה, העברית שלהם מושלמת וללא שמץ מבטא. אמם, לעומת זאת, אינה דוברת עברית כלל. שאר המשפחה – סבים, סבתות ודודים – נותרה ברוסיה. "בגלל כל המלחמות, לא ראינו אותם כבר כמה שנים", אומר פלטון. "אני כבר לא זוכר איך בני הדודים שלי נראים".
הילדים משחקים במשחק שבו שלוש קוביות, ובכל אחת מפאותיהן ציור אחר. "אתה צריך לזרוק את הקוביות ולהמציא סיפור מהציורים שיצאו", מסביר פלטון. אני זורק את הקוביות ויוצא אוטובוס, כדור פורח וירח עם כוכבים. פלטון שולף סיפור בתוך שניות: "לפני כמה שנים היו שני ילדים שרצו לטוס בכדור פורח. הם נסעו לשם באוטובוס וכל הדרך התווכחו ורבו. ואז הם הגיעו למנחת של הכדורים הפורחים, וכשעלו לגובה הכוכבים היפנטו אותם והם השלימו".
טסת פעם בכדור פורח?
"הייתי רוצה, אבל יש לי פחד גבהים מטורף".
אתה מפחד גם מטילים?
פלטון: "ממש לא. אחרי 7 באוקטובר פחדתי מאוד, חשבתי שתכף כולנו נמות, אבל עכשיו אני לא מפחד. אני פשוט לא אוהב לקום באמצע הלילה כדי לרדת למקלט".
"גם אני לא פוחדת מהטילים", אומרת סופיה, ומדגימה על רצפת התחנה גלגלונים שלמדה לעשות בחוג התעמלות קרקע. כלביהם של כמה מהדיירים הזמניים רצים ומשחקים. הם התרגלו מהר מאוד למציאות החדשה.
השעה כבר קרוב לחצות, אבל הילדים לא מתכוונים ללכת לישון. "אנחנו מתכננים לעשות לילה לבן – אני, סופיה וחבר שלי שגם נמצא פה", אומר פלטון. "אני והחבר רואים סדרת אנימה בשם נארוטו, ואנחנו רצים פה בתחנה כמו בסדרה ועושים כל מיני טריקים שיש בסדרה. אז יש לנו מלא דברים לעשות במקום ללכת לישון".
סופיה: "וחוץ מזה, אין בית ספר".
כשאתם רואים מה קורה פה במדינה מאז 7 באוקטובר ובמיוחד בשבוע האחרון, אתם לא מתחרטים שעליתם לישראל במקום להגר לקנדה או למקום בטוח אחר? או להישאר ברוסיה?
"להישאר ברוסיה? ממש לא", מבהיר פלטון.
"אני לא מתחרט", אומר סרגיי האבא. "כשעלינו לארץ ידענו שיש פה מלחמות. זה חלק מהחיים בישראל".
