שמונה הרוגים ונעדרת אחת: מיכאל (מיקי) נחום (61), אב לארבעה מבת-ים; מאיר (מירו) ווקנין (53), אב לשלושה תושב העיר, ובלה אשכנזי (90) ז"ל, הם שלושה הרוגים ששמותיהם הותרו אתמול לפרסום, מפגיעת הטיל האיראני בבניין בבת-ים, בלילה שבין שבת לראשון. באותה פגיעה נהרגה גם אפרת סרנגה (44) ז"ל, ששמה הותר לפרסום כבר ביום ראשון.
יותר מ-100 בני אדם נפצעו באסון הכבד שבו נהרגו שמונה בני אדם, וכוחות החילוץ וההצלה ממשיכים במאמצים לאתר בזירה נעדרת נוספת, שקיים חשש כבד לחייה.
ארבעת ההרוגים הנוספים, ששמם עדיין לא הותר לפרסום, וכן הנעדרת, הם בני אותה משפחה, שהגיעה לאחרונה מאוקראינה לישראל, לצורך טיפול רפואי. מדובר בסבתא בשנות ה-50 לחייה ובשלושת נכדיה בני שמונה, עשר ו-15. בתה של הסבתא – שהיא אמה של הנכדה בת השמונה – היא הנעדרת שמחפשים אחריה. אמם של שני הנכדים הנוספים, בני העשר וה-15, נותרה באוקראינה ולא הגיעה עימם לישראל. הטרגדיה הקשה היכתה במשפחה שהגיעה מהמדינה מוכת המלחמה, ונספתה במתקפה איראנית על ישראל.
בלה אשכנזי (90) ז"ל, שנהרגה בבניין, הייתה תופרת במקצועה. היא ובעלה, חיים, שעבד רוב שנותיו כנגר, הביאו לעולם שלושה ילדים וזכו לחמישה נכדים. "אמא שלי הייתה אישה משכמה ומעלה", אמרה אתמול בתה, אביבה. "הייתה לה נתינה אין סופית. כולם הכירו ואהבו אותה בשל אהבת החינם שהייתה חלק בלתי נפרד ממנה. היא הייתה אמא למופת וסבתא אהובה ואוהבת לנכדיה".
שני בואנה (38), בתה של אביבה ונכדתה של בלה, הייתה זו שהבחינה בפגיעה בבניין מגוריהם של סבה וסבתה. "אני גרה בנתניה ובאותו לילה, כמו תמיד בזמן אזעקה, נכנסתי עם בנותיי לממ"ד שלנו בדירה", שיחזרה אתמול. "בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר, אחרי השיגורים, פתחתי טלוויזיה, ראיתי דיווחים על האסון בבת-ים וישר זיהיתי את הבניין שנפגע. כתבתי לאחי: 'זה הבניין של סבא וסבתא'. ככה למעשה שנינו הבנו לראשונה שמשהו רע קרה להם.
"אחי התקשר מיד לאמא שלנו ואז חזר אליי. הוא סיפר שהמטפלת של סבא וסבתא שגרה איתם בדירה, בדיוק התקשרה לאמא שלנו בהיסטריה וצעקה 'כולם מתו, כולם מתו'. היא התכוונה גם לאחיה הצעיר של אמא שלי, שגר איתם. רק בהמשך הדוד שלי התקשר ואמר לאמא שלי שהוא וסבא שלי בחיים ושהם פונו לבית החולים, אבל שסבתא כנראה נהרגה".
לדברי הנכדה, שני, בדירת סבה וסבתה לא היה ממ"ד. "יש מקלט בבניין, אבל גם סבא וגם סבתא הם סיעודיים. סבא בן 100 ונעזר בהליכון, סבתא הייתה בת 90 ולא יכלה ללכת בכלל. היא גם סבלה בשנים האחרונות מדמנציה והייתה מרותקת למיטה סיעודית. אי אפשר היה להוריד את שניהם למקלט בכל פעם שנשמעה אזעקה. לדעתי זו הסיבה שגם דוד שלי לא התפנה - מתוך סולידריות. הוא לא יכול היה לרוץ למקלט ולהשאיר את ההורים שלו ללא הגנה".
