במלחמה אחרת, בעשור אחר, נכנסתי ללשכתו של שר הביטחון, ומצאתי אותו מרוצה מעצמו עד בלי די. הוא הראה לי סקר טרי-טרי שהראה שיעורי תמיכה עצומים במלחמה, 80 אחוזי תמיכה בו, ו-90 אחוזי תמיכה בראש הממשלה. ביומה השני של המלחמה הזאת פורסם שהאויב "בהלם" מהיכולות של ישראל, ושהושמדו כל הטילים, המשגרים והתשתיות שכוונו נגד ישראל. בתוך ימים מעטים הגיע אצלנו מה שתמיד מגיע: מחיר הדמים הכבד, ההרס שזרע אותו אויב שלעגנו לו, ההתפכחות המרה. בשולי הדברים, גם אלה שהתענגו על הסקרים חטפו אותם בחזרה בפרצוף וחוו השמדת ערך פוליטית.
אני לא נוקבת בשמות לא כי אני חסה על קברניטי המלחמה ההיא, אלא כי זה לא משנה. זה תמיד אותו הדבר. כמו בית בורבון הצרפתי, לא למדו דבר ולא שכחו מאומה. האופוריה בראשיתה של כל יציאה למלחמה. דברי הרהב והשחץ, ההודעות על ה"הלם" והתדהמה שאחזו במי שתקפנו, ההערכות המופרכות שאוטוטו האזרחים שם יבינו שמנהיגיהם אשמים, ייצאו לרחובות ויחליפו את השלטון, ההתבשמות מהתמיכה הבינלאומית (שמתפוגגת עד מהרה). הכל חוזר על עצמו עד לעייפה. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים, שר אהוד בנאי.
חמור מכל הוא הקונצנזוס המוחלט. איך ייתכן שביציאה למהלך כה מסוכן וכה הרפתקני, ובידיעה גמורה של עוצמת ההרס שאיראן יכולה לזרוע כאן, לא קם עד הרגע הזה ולו פוליטיקאי אחד (וכנראה גם לא בכיר בצה"ל, במוסד ובשב"כ) והציג איפכא מסתברא? קונצנזוס כזה, שאסור לאתגר אותו, הוא לא "אחדות בעם". הוא קונספציה מסוכנת, ובטח שהוא לא נורמלי בדמוקרטיה מתפקדת.
זה לא נורמלי בגלל המחירים הכבדים בנפש ובהרס. הטיל הבליסטי שפוגע, הורג והורס כליל באזור צפוף אוכלוסין במערכה הראשונה, יפגע בעוד אלף אזרחים במערכה השלישית. גם חלונות מנופצים לרסיסים בבניינים לאורך רחובות שלמים שרעדו הם לא עניין שאפשר לנפנף. הילד שחזר להרטיב בלילה, הנערה שרועדת מול מיטתה המרופדת ברסיסי זכוכית, ההמחשה המבעיתה של גודל הסכנה, הבירוקרטיה המתישה של התיקונים – זה לא דבר של מה בכך לבן אדם מהיישוב. שום שבחים על חוסן וקלישאות על "עם של אריות ולביאות" לא יעזרו לישון טוב יותר בלילה. מדינה שלמה טרוטת עיניים מסתובבת עם חוסר שינה כרוני שמתדלק עצבים רופפים.
זה לא נורמלי בגלל החטופים ובגלל האבידות הקשות ברצועה. איזה היגיון היה בהעצמת הלחימה שם, בגיוס מילואים מוגבר, ערב מלחמה שנטען שתוכננה במשך חצי שנה? לאיזו תכלית שילמו בחייהם גברים צעירים, בסדיר ובמילואים, במערכה שנעשתה שולית ברגע. מה הרווחנו מהאסון ההומניטרי, מהרג חפים מפשע, מתיעוב של העולם. ניצחון מוחלט? הבדיה הזאת לא תהיה. חיסול הנהגת חמאס? בוצע. היה אפשר לשחרר את החטופים כולם, ולשלוח את הלוחמים לנוח. במקום הסכם מסיים, בחסות אמריקאית ואזורית, היה כאן מו"מ עקר, אכזרי וקטנוני על מספרי חטופים, עם אפס תוצאות ומלחמה חדשה.
מה שמוביל לעוד חוסר היגיון של הקונצנזוס. נתניהו לא רוצה לסיים מלחמות. מלחמות מעכבות את פירוק ממשלתו, מוחקות משברים (כמו חוק הגיוס), דוחות את משפטו, משפרות את מעמדו. אי-אפשר להתייחס באופן "ענייני" ליציאה למלחמה שהוא עצמו נזהר מלצאת אליה בעשרות שנות שלטונו, מבלי לקחת בחשבון את דפוסי ההתנהלות האגוצנטריים שלו. מלחמה היא לא תכלית, היא אמצעי להבאת הסדר מדיני. אבל נתניהו לא סופר בכלל רגל מדינית מסיימת. מי שלא רוצה מלחמה לנצח, או טיל בליסטי עם ראש נפץ של טונה וחצי, אין לו אלא להתפלל לאבינו שבשמיים. או לטראמפ.
לטראמפ לא בוער. "נראה מה יהיה", אמר אתמול. "לפעמים צריך לתת להם להילחם עד שיגמרו עם זה". נראה שעשינו מה שבן-גוריון הזהיר מפניו: יצאנו למלחמה בלי מעצמה. מכנים את המלחמה הזאת, בהתרגשות ובפאתוס, "היסטורית". זה נכון, אלא שההיסטוריה רוויית תרחישים, ששוב, באיוולתנו, לא ספרנו. למה לספור, כשיש אחדות בעם/ קונצנזוס/ קונספציה.
זה לא נורמלי. שום שבחים על חוסן וקלישאות על "עם של אריות ולביאות" לא יעזרו לישון טוב יותר בלילה