א. על הגזענות. הגזען הקטן החבוי בתוך רבים מאיתנו, למרבה הצער, הרים את ראשו המכוער בעת פגיעת טילי איראן בעיר טמרה. לא האמנתי למראה עיניי נוכח ההתבטאויות הממאירות והמכוערות ביותר כלפי אסון הנרצחות מכיוונם של יהודים, בעוד יהודים אחרים נחלצו לסייע. הייתי שנים ארוכות יו"ר המועצה הציבורית למאבק בגזענות, המסייעת ליחידה העוסקת בכך במשרד המשפטים. תופעות הגזענות מסוגים שונים קיימות ומחייבות גינוי, מאבק וגם אכיפה. המקרה דנא הוא שפל מדרגה מוסרי ביחסים הרגישים בין יהודים לערבים בישראל.
אחת הקורבנות הייתה שדא ח'טיב, סטודנטית מבריקה למשפטים שהשתתפה בתוכנית של "קו משווה" – עמותה להשמת אקדמאים ערבים, שיש לי הזכות ליטול בה חלק. חייה הקצרים היו סמל לשיתוף ולשילוב של ערביי ישראל, שלא חסרים לצערי יהודים וערבים הפוגעים בו. יהי זכרה ברוך.
ב. על החטופים. המלחמה הקשה עם איראן – שעל הישגיה יש לברך, ועל אבידותיה רב היגון עד קצווי העצב – אסור בשום פנים שתשכיח או תדחק הצידה את נושא החטופות והחטופים. הם נמקים יום-יום במחילות חמאס ברצועת עזה. זו משימה עליונה של ישראל, שהפקירה אותם ב-7 באוקטובר ואסור שתפקירם שנית – שלא יהא דמם בראשנו ובראשה של ממשלתנו. למצוות "לא תעשה", לצד "לא תעמוד על דם רעך", ראוי להוסיף "לא תפקיר". אסור גם שיישאר הדבר "עסק של המשפחות" – זו משימה של כולנו, בוקר וערב, עד להשבת החיים והחללים.
ג. על הענווה. יש סיבות טובות לגאווה ביכולות המופלאות של צה"ל – המודיעין, חיל האוויר ואחרים – ושל המוסד בפגיעות ביכולות הצבאיות של איראן. אבל הן המחיר הכבד בנפגעינו בנפש וברכוש והן סיבות מדיניות טובות מחייבים ענווה. רבי משה בן נחמן (הרמב”ן), ענק הרוח מימי הביניים, באיגרתו לבנו, מדבר בשבח הענווה שהיא "מידה טובה מכל המידות הטובות".
גם בעת הצלחות צריך לזכור כי חלק מן העושים עתה נפלאות בכל הרמות שגו באופן שטרם נחקר ב-7 באוקטובר ולפניו, מה שמזכיר את חולשת האנוש. ענווה נחוצה גם כי ככל שברהב נשפיל את האויב, המוטיבציה שלו לנקם תתגבר. די בכך שנפגע אנושות ביכולותיו, ומצא לנו. בסופו של יום נחוץ פתרון מעשי בר-קיימא. בינתיים, יימשך המאמץ לפגוע באויב, וסייג לענווה שתיקה מידתית. זה גם צו השכל הישר.
ד. עוד על ההשתמטות. דומני שאדם הגון המתעמק בהסדר עם החרדים באשר לגיוס לא ימצא בו פתרון אמיתי לעבר שוויון בנטל. ספק אם אפילו ראשית לכך. לעמדת ההנהגה החרדית – והדבר ידוע לה היטב כמובן – אין בסיס הלכתי או מוסרי, רק סוציולוגי-פוליטי. בוודאי לא בימי מלחמת מצווה שבהם לפי מקורותינו יוצאים חתן מחדרו וכלה מחופתה. דן ירדני, הנשוי לנכדת הגאון הרב צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, שלח לי תפילה מראשית ימי המדינה שפירסם ועד עדת היזדים בהסכמת הרב פראנק (ככתוב בה), ובה "בקשת רחמים לצבא הגנה לישראל" שתיאמר בבתי הכנסת למען "כל בנינו המשרתים צבא הגנה לישראל ובכללם כל שומרי הגבולות... המשרתים באוויר, בים וביבשה... וכל אויבינו יהיו ניגפים לפניהם". מצאצאי הרב פראנק, פוסק חרדי המקובל על הכל, היו שלחמו על הגנת המדינה בתש"ח ואחריה, יחד עם אחרים. נכדו, רב סרן יוסי קפלן הי"ד, נפל בקרב בבקעת הירדן.
אחתום באיחול ובייחול בסיעתא דשמיא להישגים בקרב, למיעוט אבידות, לשיבת החטופים ולימים טובים מאלה.