הודיה, מלכה ורוני מתחילות היום טירונות בנות. שמירה בחירוף נפש במגדל ליד חדרה, אלטרואיזם בסחיבת הסכו"ם המחלקתי, בכי, הצדעה לסמכות רמה שסיימה בגרות בכימיה שלוש יחידות לפני חודש, שניצל, ופלים לימון, עלייה בשתי מידות מכנסי ב' בתזמון המדויק לתפעול החגורה הצבאית בהצלחה, עוד בכי. עכשיו דמיינו את כל אלה בגיל 40, בין אזעקות לדדליינים, עם ילדים ומשק בית שאין בו לא תורנויות ולא עובדי רס"ר. מריחים את ניחוח האיקליפטוס?
שלוש נשים במדי ירוק זית. כשהיו בנות 18 הן הוסללו שלא ללבוש אותם. היום, בין טלטלה לאומית לחשבון נפש אישי, הן ההוכחה שהשירות בצה"ל הוא זכות וגיוס הוא צו השעה. ההחלטה שלהן לא נולדה ביום אחד. היא נבטה לאורך שנים של התבגרות בציונות הדתית, שאלות נוקבות על גבולות חופש הבחירה ומשמעות פטור מחובה חברתית, ולאחרונה גם מתוך ההלם הלאומי והדיון הציבורי. חרבות ברזל הפכה את הדרישה לשוויון בנטל לכורח המציאות, אבל עבורן זו הייתה קריאת התעוררות אישית.
"הגעתי למקום הנכון?" שואלת הודיה כהן, מורה בתיכון בת 30 מירושלים בכניסה לבקו"ם תל השומר. "אני חושבת שכן, ושהגענו בדיוק בזמן", מחייכת אליה רוני מאור, אחות בת 42 מקדומים שהספיקה הבוקר לפזר שישה ילדים למסגרות טרם שרשרת החיול. והן לא לבד כאן: יותר מ-120 נשים בגילי 26-50 התגייסו בסוף מאי בסבב הגדול ביותר עד כה של תוכנית שלב ב' של צה"ל, הכוללת שבועיים בסיסיים והמשך שיבוץ בהתאם לכישוריהן המקצועיים הקיימים ברפואה, רווחה, חינוך ותקשוב. לא מתוך חובה, מתוך בחירה.
"צריכים אותי בצבא"
מלכה ארליך, עצמאית בתחום ההוראה הטיפולית בת 33 ואמא לשלושה מֵאֶפרת, היא אחת מהן. בצה"ל תשמש רכזת עורף לתמיכה במשפחות חיילי סדיר ומילואים. בכוונתה לתמרן בין עבודתה האזרחית, תפקידה הצה"לי והטיפול במשה בן השנה שאינו נמצא במסגרת, כשבן זוגה, סמ"פ בגדוד הלל, בעצמו במילואים לסירוגין כמעט שנתיים "והוא היחיד פה שהדיח כלים", היא מודה.
"לא נולדתי בישראל, יש לי אזרחות אמריקאית ועבורי כל יום הוא בחירה מחדש לחיות פה. דווקא עכשיו, עם ילדים ועסק וכשבעלי בסיכון שוטף, בולטת אצלי אף יותר התחושה שהקיום בישראל לא ודאי ואינו מובן מאליו. היום אני מרגישה שצריכים אותי בצבא".
מה משמעות הבחירה שנעשתה אז, בגיל 18, ועד כמה באמת הייתה בחירה?
הודיה: "למדתי באולפנה שמאוד אהבתי, שהסלילה לשירות לאומי משמעותי עם המסר 'מקומה של בת דתייה הוא לא בצבא'. חיילת משוחררת הגיעה להרצות בפנינו כמה לא ראוי השירות בצה"ל. גם החלטה של נערה היא מושכלת אמנם, לא הייתי ילדה, אבל תחושת ההחמצה הגיעה בתוך מספר שנים".
רוני: "ההחלטות שקיבלתי בגיל 18 שיקפו את מה שהיה ברור חברתית. עשיתי שירות לאומי במדרשה כמצופה ובסתר ליבי פיללתי להתגייס, אבל זה לא היה מקובל. חיילות בחצאית ארוכה לא נראו אז, ודאי שלא נשות קבע עם אורח חיים דתי".
יש אוכל כשר
השירות הצבאי בישראל הוא לא רק חובה אזרחית – במקרים רבים הוא מגדיר זהות. ולכן, נשים רבות מהמגזר הדתי שוויתרו עליו מתוך קונצנזוס חינוכי-מגזרי מוצאות את עצמן עושות חשבון נפש בימים אלה. ההחלטה של רוני, הודיה, מלכה ורבות נוספות לשוב ולתרום לצה"ל בגיל מאוחר לא נובעת מרצון לשכתב את העבר אלא להבין אותו, ולומר בקול רם: גם אנחנו חלק.
הודיה, דתייה לאומית שמתגוררת בדירת יחיד, מיועדת לתפקיד סמב"צית בחטיבה מבצעית. "המציאות היום שונה בתכלית: מצד האולפנות יש הכנה של ממש לצבא בכיתות י"א-י"ב, פעילות גדנ"ע כדי שהתלמידות יחוו צבא. כמורה אני מצירה על כך שלא חוויתי את זה, לנו הראו אפשרות אחת ללא מקום לבחינה ולשאלות. גם צה"ל עשה כברת דרך והתאים את עצמו למגזר: זמני התפילות נכללים בלו"ז, יש אוכל כשר, מגוון אופציות למדים, הטירונות מותאמת מראש לאמהות עובדות ואינה כוללת שבתות וחגים.
"בשנים שעברו בגרתי והבנתי שהעולם הוא לא שחור או לבן, 'שבעים פנים לתורה' ויש דעות שונות לרבנים שונים. התחלתי להפעיל שיקול דעת אישי ולבחון מחדש דברים שלכאורה מוסכמים, לדוגמה לבישת מכנסיים כאישה: אם שמירת שבת היא בגדר השחור-לבן, לבישת חצאית היא בתחום האפור וכאן אני יכולה לשאול את עצמי האם זה מתאים לי. ההלכה מאוד חשובה לי לצד האמונה, אני מקפידה על קלה כבחמורה, אבל מאידך הרב עובדיה יוסף בחר תמיד להרגיש את העם, להבין שיש שינויים ולהקל. שכל אחת תמצא לעצמה את הרב שהיא מתנהלת לפיו".
"אני דתייה-דתייה", מדגישה גם רוני, שמצידה מיועדת לתפקיד אחות-חובשת ביחידת חילוץ רפואית. "אני צריכה לעבור קורס", היא מספרת, "בינתיים אני בסדר, ברוך השם, כיף... יחסית. הכל טוב. קיבלתי מדים, חוגר, דיסקית. המפקדות בטירונות חזרו ואמרו, 'אנחנו יודעות שיש בינינו פער גילים, אבל...' וזה היה מצחיק, אבל אז הבחנו שאותן זה פחות מצחיק.
"מתקפת 7 באוקטובר 23' הכניסה אותי להלם. כשהבנתי את גודל האסון חשבתי, איך אני עוזרת? בעבר עבדתי במיון עם הכשרה כחובשת, הרי יש לי את הכלים. רציתי להגיע מיוזמתי לסורוקה ובעלי בלם אותי, הוא חשש מהמתרחש בדרום, ומצד שני הגברים עזבו את בתי הכנסת והתגייסו מיד, כולל הוא. הלא-נודע לגבי פלישה לקדומים היה רב וגם השישייה שלי נזקקה לי, אבל אני התהלכתי כמו ארי בסוגר. כרגע בעלי לא בסבב, אני סיימתי התמחות, ובליבי אמרתי – פה ההזדמנות שלי.
"בבירוקרטיה הסבוכה התחלתי להתגלגל בעקבות מודעה בפייסבוק, אך הדרך פחות רלוונטית בעיניי מהגיוס ומהשירות עצמם. יש לנו עם מהמם! שכל אחד ייצא מעצמו, מהשגרה, יזרוק מבט ימינה, שמאלה. מתוך עשייה של פרטים בחברה אנחנו נחזור להיות חברה מתוקנת וטובה יותר".
"מטבעי אני דחיינית והמלחמה מאוד דחפה גם אותי לעשייה", מספרת הודיה, "כששמעתי על שתי מכרות שלי שהתגייסו ב'שלב ב'', שמיועד לבוגרות יותר בעלות מקצוע, הנעתי מהלכים. איתי במחלקה יש אמא שמיניקה, מנהלת חדר מיון, אחיות, עובדות סוציאליות. הבירוקרטיה לא נורמלית, נבדקת המוטיבציה של כל אישה, אבל אני מבקשת לפתוח פתח לנוספות: 'צורכי עמך מרובים'. מי שמסוגלת – שתתגייס. גיוס הנשים הנוכחי הוא אידיאלי מבחינתי, כדי להיות שותפה למאמץ הלאומי בעת הזו".
"בתחילת המלחמה הרגשתי שקופה", מוסיפה מלכה, "עם בן זוג מילואימניק נתתי הכל לבית ולקהילה, 'סחבתי' לבד ולא נראיתי. הקמתי פרויקט התנדבותי שהעניק לי משמעות ונראות בעיני עצמי, והתחושות האלה הביאו אותי לצה"ל. משפחות החיילים זקוקות לקהילה, הצבא זקוק למיפוי של הצרכים בעורף, ופה הרווח הדדי. התחושה שצריכים אותי הצילה אותי", היא מסבירה את הגיוס המאוחר, או שמא בדיוק בזמן.
והבית, הילדים, מה יהיה עליהם?
רוני: "ברוך השם, יש לי בן זוג תומך. מסתבר שהמתבגרות שלי, בנות 13, 14 ו-15, מסתדרות טוב יותר מכשאני נמצאת. הבית יתנהל, בסופו של דבר הוא אבא שלהם".
מלכה: "מאז שגויסתי הבית מנוהל ומסודר אפילו טוב יותר מקודם. אני חדורת הצלחה, צריכה להיות מאה אחוז, אז אני על זה. לוקחת איתי לפגישות את משה התינוק, עובדת עד מאוחר על המחשב. בהמשך אמצא את האיזון הנכון".
"את הדירה סיבלטתי ומהעבודה לקחתי חופשה. לתת ככל יכולתי לישראל, זה החינוך שלנו, זו דרכי", מסכמת הודיה, "והיום זה ממניע של נתינה למי שהקריב את היקר לו מכל. נתינה שהיא לא רק בנקודה מסוימת בזמן, אלא בכל יום, בכל סטטוס, בכל מגזר וגיל, תני עוד קצת מעצמך למען הכלל. תמיד".
