בצה"ל מבקשים עכשיו יותר זמן: עם האוכל בא התיאבון. ככל שמתרחב חופש התנועה של מטוסי חיל האוויר מעל איראן, ככל שמתארכת רשימת המטרות שנפגעו, כך גדלה האמביציה. התקיפות מתמקדות עכשיו בפגיעה ביכולת של האיראנים להשתקם במהירות ביום שאחרי המלחמה. חיל האוויר פוגע במערכות ייצור טילים ובמערכות ייצור נשק. ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני באראק היא דוגמה לכך: הכור הופצץ אור לאתמול על אף שאיננו פעיל. "בעתיד אפשר יהיה להפוך אותו לפעיל", הייתה ההצדקה.
ההישגים הצבאיים מרשימים; האופוריה חייבת להדליק נורת אזהרה. שאלת היום שאחרי באיראן לא מסתכמת במספרים על ירידה עתידית בכושר ייצור. ישראל מתמודדת עם מדינה גדולה ומפותחת ועם משטר קנאי שמאמין בדרך ארוכה. מכת פתיחה מוצלחת לא מבטיחה ניצחון במכת הסיום. ברור לאיזה סיום ישראל מייחלת, אבל לגמרי לא ברור אם הסיום הזה ניתן להשגה. שבוע עבר מאז פתיחת המלחמה: הרבה זמן בהשוואה למלחמות ישראליות בעבר, מעט זמן בהשוואה לסאגה הישראלית בעזה. אפשר ללמוד כמה לקחים, אבל גם הלימוד הזה יהיה טנטטיבי, זמני, תלוי בשחקנים ובנסיבות.
1 צפייה בגלריה
(זמנים מורכבים דורשים תגובות מורכבות: בית החולים סורוקה, אתמול | צילום: AP Photo/Leo Correa)
ראשית, היכולת של המשטר האיראני להגיב בהתקפת נגד נמוכה משציפו. נכון שנהרגו ונפצעו אזרחים וניזוקו מאות מבנים, כולל מבנים בבסיסי צבא. נכון שההשפעה הפסיכולוגית קשה והלילות מייסרים, במיוחד למשפחות ולילדים ולקשישים ולמי שאין בדירתו ממ"ד או מקלט, אבל בינתיים זה מחיר שהחברה בישראל מוכנה לקבל. הוא לא דומה למחיר שמשלמת איראן.
שנית, העולם הולך עם מי שנתפס כמנצח. זה מקומם מבחינה מוסרית, אבל כך העולם בנוי. הפעם האחרונה שבה זכתה ישראל לאהדה בגלל חולשתה הייתה במאי 1967, ערב מלחמת ששת הימים. העולם המערבי ביכה את השמדתנו הקרובה אבל עשה מעט מאוד כדי למנוע אותה. ואז פרצה המלחמה והכל התהפך. ב-7 באוקטובר 2023, כשישראל נחשפה שוב בחולשתה, הקמפוסים במערב התמלאו בקריאות להשמדת ישראל.
אין בדעת הקהל במערב רחמים גדולים על המשטר האיראני. הממשלות רוצות בהפלתו. כשראש ממשלת גרמניה החדש אמר שישראל עושה את העבודה השחורה עבור העולם, הוא אמר בגלוי את מה שעמיתיו אומרים בסתר.
אחד הביטויים לשינוי החיובי הוא ההסרה למעשה של האמברגו על מכירת נשק לישראל (לפעמים יש פער לטובה בין ההצהרות לבין המעשה: אצל הבריטים, למשל). בסלון האווירי בלה-בורז'ה, שבגלל התערבות של הנשיא מקרון הביתנים הישראלים בו נותרו סגורים, ישראל עושה עסקים כרגיל. אולי היא לא פופולרית, אבל מערכות הנשק שלה פופולריות.
המצטרף הבולט ביותר הוא טראמפ. אמריקה בחרה נשיא שמתמכר לכל סיפור הצלחה, מאמץ אותו לעצמו ומתרברב בו. הוא אמר אתמול שאולי יצרף את אמריקה למלחמה, אולי לא, אף אחד לא יודע. ב"אף אחד" התכוון גם לעצמו. אבל ההתבטאויות שלו, ילדותיות ומזגזגות כפי שהן, מקשות על המשטר האיראני לקבל החלטות. ייתכן שכמו שכותב "הניו יורק טיימס", נתניהו הצליח לגרור את טראמפ למעורבות ישירה במלחמה שלא רצה בה. ייתכן שהאחריות נופלת על בעל טור אחד ב"וול סטריט ג'ורנל" שכתב שטראמפ הוא TACO: ראשי תיבות מעליבים ל"טראמפ תמיד נבהל ובורח". ראשי התיבות הצמיחו כנפיים, וטראמפ הרגיש שהוא חייב להוכיח שהוא לא תרנגולת מבוהלת, הוא גבר שבגברים.
שלישית, ישראל הוכיחה יכולות יוצאות דופן בחיסול הצמרת הצבאית של איראן ובדיוק ההפצצות של חיל האוויר, קרוב ל-2,000 ק"מ מישראל. השילוב בין שתי היכולות היה קטלני. מקור צבאי בישראל מסביר שהמשטר נאלץ להפוך תתי-אלופים דלי ניסיון לאלופים ולרבי-אלופים. אבל היכולת הגרעינית של איראן נפגעה רק בשוליים. ישראל זקוקה להתערבות אמריקאית או לפחות לפצצות אמריקאיות כדי להשלים את המכה.
רביעית, בין בהחלטה של טראמפ, בין ברוח המפקד, ישראל מקבלת במלחמה הזאת מהמחסנים האמריקאיים כל מה שהיא מבקשת. זה מה שאומרים לא הפוליטיקאים, אלא אנשי המקצוע. לדבריהם, בעיית המיירטים נופחה בגלל הדלפה, תוצאה של מחלוקת בין הפנטגון לסטייט דפרטמנט. השימוש במיירטים – חלקם ישראליים, חלקם אמריקאיים - מנוהל.
המתחים הפנימיים בממשל האמריקאי הולידו גם הדלפה לפיה איראן בכלל לא בנתה יכולת צבאית גרעינית. המקור הוא כנראה טולסי גבארד, הממונה על המודיעין, שקשריה עם המשטר האיראני ידועים. כעונש, טראמפ לא זימן אותה לדיון על המלחמה בבית הלבן. ישראל יישרה בעניין הזה קו עם פיקוד המרכז האמריקאי, שהעריך כמוה שאיראן רחוקה שבועות בלבד מייצור של 15 פצצות.
חמישית, יש גילויים של פאניקה בחלקים של המערכת הצבאית האיראנית, אבל המדינה מנוהלת. אין בינתיים סימנים להתפרקות של המשטר. יש סימנים לפחד של חיילים לבצע שיגורים.
שישית, ההנחה בישראל היא שחיזבאללה, מה שנותר ממנו, לא שש לפתוח מחדש במערכה נגד ישראל. הקריאה הכללית של חמינאי לא נענתה בינתיים. ההתקפה על איראן, אומר גורם צבאי, לא הייתה מתאפשרת אלמלא חיסלנו קודם את עיקר הכוח של חיזבאללה.
שביעית, ההערכה בצה"ל בתום שבוע של לחימה היא ששליש מהמשגרים של טילי הקרקע-קרקע הושמדו, שליש ניזוקו ושליש כשירים.
שביעית, חיל האוויר, שכל כך הרבה דובר בו בשנתיים האחרונות, יצא להתקפה על איראן בקונצנזוס. רביעיות מטוסי אף-16 יוצאות למשימות ומקבלות משימות חדשות מיד לאחר שנחתו. תגיד תודה לאלפי האנשים שעובדים כאן, ביקש אחד הטייסים. הם באים מכל שכבות האוכלוסייה.
הוא הזהיר מפני שמחה מוקדמת. "מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להחזיר אותם לאחור", אמר. "לאחור בכלים, בחימושים, בטכנולוגיה, בידע. אבל אני אומר לטייסים שלי: צריך לבוא צנוע. לתת לאויב כבוד. הם איראנים. הם ינסו ללמוד ולהתאושש".
מה גם שבינתיים טראמפ ופוטין לא ממהרים לכפות הסכם, ולישראל אין תוכנית יציאה. זמן הוא משאב שהאיראנים מיטיבים להשתמש בו. אנחנו עלולים לנצח בקרב ולהפסיד במלחמה.
הכל הפוך
הניצחון במלחמת ששת הימים הביא לשש שנים של יוהרה וזחיחות, מלחמת התשה חסרת תוחלת ומחדל צבאי נורא ביום הכיפורים. הוא גם הביא שטחים חדשים שעוררו אצל חלק מהישראלים חלומות חדשים, שאיפות חדשות וסדרי עדיפויות חדשים ואצל אחרים צער וחרטה. ישראל הייתה למדינת כיבוש.
מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בתיקו צורב אבל הביאה לשלום עם מצרים ועם ירדן, להתחלה של הבקעה ישראלית לעולם הערבי ולניסוי שלא צלח לתהליך שלום עם הפלסטינים.
מהו המזרח התיכון החדש שעליו מכריז נתניהו, איננו יודעים. אנחנו יודעים מהי ישראל החדשה שאליה ממשלתו חותרת. המאמץ המלחמתי קורא לאחדות פנימית, לקונצנזוס. זאת גם הרטוריקה. אבל מה שקורה בפועל, הפוך. משימות באיראן לטייסים; שימוע לקראת פיטורים ליועצת המשפטית לממשלה. תמיכה בממשלה בתקשורת החופשית; חיסול התקשורת החופשית במהלכי הממשלה. לא היה כדבר הזה באף לא אחת ממלחמות ישראל.
להילחם שם, להילחם כאן
זמנים מורכבים דורשים תגובות מורכבות: צריך להילחם בגרעין האיראני כאילו אין הפיכה משטרית; צריך להילחם בהפיכה המשטרית כאילו אין גרעין איראני. שתי המטלות אינן סותרות – הן משלימות זו את זו: ישראל תתקשה להתקיים ולשגשג כשמשטר שנשבע להשמיד אותה מחזיק בנשק ובחסינות גרעינית; ישראל תתקשה להתקיים ולשגשג כשבראשה עומדת ממשלה משיחית, אנטי-דמוקרטית, אנטי-ליברלית. "שקט, יורים", הציע עמירם ניר המנוח בטור שפורסם בעיתון הזה בפתח מלחמת לבנון הראשונה. הזמן הוכיח שטעה. לא כל שכן עכשיו, כשהממשלה מבקשת לנצל את הישגי מכת הפתיחה בחזית האיראנית כדי להעמיק את החתירה שלה תחת הדמוקרטיה בישראל.
ב-30 ביוני 1981 התקיימו הבחירות לכנסת העשירית. שלושה שבועות קודם לכן הורה ראש הממשלה מנחם בגין על תקיפת הכור העיראקי. המבצע חולל מהפך בבחירות. בדיחה שנפוצה אז אמרה בערך כך: 100 אלף קיבוצניקים עבדו ימים ולילות כדי להבטיח את ניצחון המערך, ואז שמונה טייסים קיבוצניקים טסו לבגדד ונתנו את הניצחון לליכוד. האם מפקד חיל האוויר דוד עברי היה צריך לומר לבגין, לא, אדוני ראש הממשלה, דחה את התקיפה עד לאחר הבחירות? ודאי שלא. האם הטייסים היו צריכים לסרב פקודה? ודאי שלא. השניוּת הזאת היא חלק מהמציאות בכל מדינה דמוקרטית שנמצאת במלחמה.
בטור שפורסם בתחילת המבצע באיראן ניסיתי לתאר את הממד הדרמטי בהחלטה. נתניהו הוכיח לאורך השנים זהירות מופלגת בקבלת החלטות בנושאים צבאיים, בעיקר החלטות שהוא עלול לשאת באחריות אישית לכישלונן. בלשכה בירושלים הוא היה מאשר את המבצע, סיפר ראש המוסד המנוח מאיר דגן. עד שהייתי מגיע לשער הגיא, הוא היה מבטל.
והנה, הוא מאשר והוא אחראי. מדובר בהחלטה שיכולות להיות לה השלכות גורליות, לטוב ולרע. פעם קראו לזה החלטה בן-גוריונית, כתבתי. ייתכן שטעינו בו; ייתכן שהשתנה.
התגובות למשפט הזה לימדו אותי כמה דברים שלא ידעתי. ראשית, אומצתי על ידי הביביסטים. הפכתי לביביסט בעצמי. בהתחלה חשבתי שהם לא יודעים לקרוא; אחר כך הבנתי שלא אכפת להם מה נכתב. העיקר הוא לדקלם את שני השמות יחד: ביבי הוא בן-גוריון, ישר מהניילונים.
זה מגוחך, כמובן. אבל הרשת החברתית אוכלת הכל, גם את זה.
למדתי גם משהו על היחס לנתניהו: כמה ממבקריו כל כך שונאים אותו, שהם מעדיפים לחיות עם גרעין איראני, ובלבד שהוא לא יחגוג ניצחון. כל עולמם מסתכם באיש אחד, במשפחה אחת: במובן הזה הם תמונת ראי של הביביסטים.
לאלה ולאחרים, שכואבים את התועלת הפוליטית שנתניהו עשוי להפיק מהמהלכים הצבאיים, אני מזכיר משפט שכתבה רחל המשוררת בשיר "יום בשורה", משפט שכתוב נפלא אבל ראוי להידחות על הסף.
השיר נכתב בעקבות סיפור מספר מלכים, מתקופת מלכותו של יורם, בנו של המלך אחאב. כוחות ארם צרו על העיר שומרון. ארבעה מצורעים הצילו אותה. "לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא", כתבה רחל. "הטהור יבשר, וגאל הטהור".
אני לא יודע אם המבצע באיראן הוא בשורת גאולה, אבל אם הוא כן, לא אכפת לי ממי הבשורה, מטייסי חיל האוויר, מסוכני המוסד, מטראמפ או מנתניהו. כן, כמו שאמר אריאל שרון. גם ביבי.
השיבה הביתה
המלחמה תפסה אותי באוסלו, נורווגיה, בסיום כנס בינלאומי. שר החוץ האיראני היה שם, לצד שרי חוץ אחרים מהאזור. דיבר יפה, האיראני, כל מה שאוזניים מערביות אוהבות לשמוע: לא היה לו מושג. ביום שישי בבוקר המרחב האווירי נסגר. מלחמה תפסה אותי בחו"ל בעבר. נשבעתי שזה לא יקרה שוב, לא מתוך אהבה למלחמות אלא מתוך זיקה למולדת, למשפחה, לבית. צומוד, הערבים קוראים לזה. אולי גם גישה בסיסית, קצת מיושנת, למקצוע העיתונות: אתה עושה מה שניתן לעשות כדי להיות קרוב למקום ההתרחשות, בכל מחיר.
א"ע, חבר של חבר, התנדב לעזור. איש נפלא, אשף בכל מה שנוגע לתיירות במזרח התיכון. התוכנית שרקם הייתה מורכבת: ממילאנו, איטליה, טסתי לדובאי, מדובאי לאבו-דאבי ומשם לעמאן. הבעיה הייתה ירדן: קודם כל, הממשלה אסרה על טיסות של חברות זרות לירדן. כל הטיסות של רויאל ג'ורדניאן, החברה הירדנית, היו מלאות. הבעיה השנייה: יהודי נושא דרכון ישראלי לא יכול לחוש בנוח בירדן בימים אלה.
א"ע מצא לי מקום. הטיסה – כשלוש שעות – עברה בשתיקה מנוכרת. בביקורת הגבולות התקיימה חקירה קצרה, בעמידה. לחוה אלברשטיין יש שיר נפלא על החרדות שעוברות עליה כישראלית, כיהודייה, בתור לביקורת הגבולות. נזכרתי בשיר כאשר שלפתי את הדרכון הכחול מתוך הנרתיק שלו. אבל השוטר היה ענייני לגמרי, לא עוין, לא ידידותי.
צופרי האזעקה פתחו ביללות שלהם לאחר שהגעתי למלון. בהתחלה חשבתי שאלה קולות הצופרים של פיקוד העורף שבוקעים מתוך הנייד שלי, אבל האזעקה הייתה לגמרי מקומית, תוצר של היירוטים בשמי ירדן. לא אמבולנס שממהר להציל חולה, לא ניידת שנקראה לזירת פשע: אזעקת אמת. שמעתי אזעקות במלחמות של אחרים, אבל פעם ראשונה שמעתי בארץ זרה אזעקה ששייכת למלחמה שלנו. המקומיים היו מבולבלים. גם אני.
הנסיעה מעמאן למעבר הגבול הצפוני, בואכה בית-שאן, נמשכת שעה ורבע. בביקורים בירדן בעבר הכבישים היו מלאים בתצלומי המלך ובנו, נסיך הכתר. התצלומים נעלמו, ונותרו רק דגלי המדינה, עוד ועוד דגלים. במקום נאמנות למלך, נאמנות לממלכה. ערים באירופה מוצפות בכתובות גרפיטי כמו "שחררו את פלסטין", "עזה", "מהנהר לים". לא ראיתי כתובות גרפיטי בירדן.
תור ארוך השתרך בכביש שיורד לגשר שייח' חוסיין. במטה לביטחון לאומי חששו ששיבה המונית לארץ דרך ירדן תזמין פיגוע. הגיוני. אבל הממשלה לא העזה לסגור את המעברים: מעבר שנסגר, ספק אם היה נפתח מחדש, לא ביחסים הנוכחיים בין ממשלתנו לממשלותיהם, והסכמי השלום עם מצרים וירדן היו סופגים מכה אנושה. מה עשו? צימצמו את שעות הפתיחה, ובכך כפו על ישראלים שהות של עוד לילה בירדן, עם כל הסיכונים.
תור ארוך יותר השתרך בצד הישראלי. היו בו תיירים שנתקעו בישראל וביקשו לצאת, וערבים ישראלים שנמאס להם להתעורר עם ילדיהם לאזעקות, ללא ממ"ד, ללא מקלט, במלחמה שהרגשות שלהם כלפיה מעורבים.
בחור ממזרח ירושלים צד שבים בצד הישראלי וסידר להם מוניות במחיר מופקע. כל מלחמה מולידה פרנסות חדשות, גם המלחמה הזאת. ¿
