לקראת סוף השירות הצבאי, מונה סמ"ר נווה לשם להיות "סבא" בפלוגה, תפקיד בעל מעמד. גם בתפקיד זה הוא לא ויתר לעצמו ודרש מהחיילים בפלוגה מה שהוא דורש מעצמו. "זה בא לידי ביטוי באימונים או במסדרי כוננות", מספרת דודתו מעיין על האחיין האהוב, שנפל ברצועת עזה, והוא רק בן 20.
נווה לשם ז"ל, מהיישוב נוקדים בגוש עציון, שירת בגדוד 12 בחטיבת גולני. הוא נהרג בדרום רצועת עזה לאחר שמחבל הצמיד מטען לנמ"ר שעליו היה עם חבריו למחלקה. הותיר אחריו הורים ושבעה אחים ואחיות.
"נווה עשה מאמץ לשרת בגולני ועשה את זה בשמחה, שנה וחצי הוא נלחם בעזה ובלבנון", מוסיף הסב, אשר רביב, על הנכד שקבר רק עתה. "נווה מנהיג קטן, כך גם החברים מספרים עליו. תמיד דחף לעשות פעילויות, היה דומיננטי, אך עם כל התכונות האלה הוא היה עניו וצנוע. אחד הפסוקים שמתאימים לו זה 'עם כלביא יקום וכארי יתנשא'. זה היה נווה".
הדודה מעיין מספרת, שבשבעה חוזר כל הזמן אותו תיאור, של אדם שאפשר לסמוך עליו ברגע האמת. גם בצבא, גם באזרחות. "כשחבר היה ניגש לטסט, נווה היה מלווה אותו ברכב לפניו שלא יפריעו לו", מספרת הדודה.
זיו אחיו מגדיר את נווה כילד ללא מעצורים. "הוא לא היה נח. היה רוצה להספיק לראות את כולם, הורים, אחים, סבא וסבתא, חברה, היה כוכב פה בבית. היה מפנק ודואג לכל מה שאתה צריך מכל הלב".
סבו של נווה, אשר רביב, איבד את בנו אריאל לפני 24 שנים. השבוע איבד את נכדו. אך הוא לא מוכן להישבר ושומר על אופטימיות. "הפעם האחרונה שפגשתי את נווה הייתה באזכרה של בני אריאל בהר הרצל. אנחנו מאמינים שהקב"ה מקצה לכל אחד את משך חייו ויש לו סל משימות. אנחנו מאמינים שהם סיימו את המשימות שהיו צריכים לעשות. זה לא נורמלי שסבים וסבתות קוברים את הנכדים שלהם במקום ללוות לשמחות, אבל אין לנו ברירה ואנחנו לא מלינים על כך. אנחנו חדורי מטרה. זה גם מסביר לי למה תמיד נווה היה רץ ממקום למקום. הוא רצה להספיק".
