את הטילים שנפלו בשבוע שעבר בסמוך לאזור הבורסה ברמת-גן שמעה ליא קניג (95) היטב: היא גרה לא רחוק משם, בגבעתיים. "הבומים היו ממש חזקים", היא אומרת. "אתה שומע ואומר, 'ריבונו של עולם, שמור עליי, רק שזה לא ייפול עלינו'. למזלנו, זה לא נפל עלינו. אבל עצוב לי שבתים נהרסו שם".
את פוחדת?
"בטח שאני פוחדת, אבל אני פוחדת כמו כל עם ישראל. אנחנו פוחדים וממשיכים הלאה בקומה זקופה, עד המלחמה הבאה וזו שאחריה. יש לי ממ"ד בבית, ובגילי זה יתרון גדול, כי אני לא צריכה ללכת הרבה כשאני והמטפלת שגרה איתי שומעות את האזעקות".
עד גיל 95 מתרגלים למלחמות?
"כבר עברתי הרבה מלחמות ב-95 השנים שאני חיה, ואתה אף פעם לא מתרגל לזה. מי רוצה להתרגל למלחמות? זה הדבר הכי נורא בעולם. הפעם הראשונה הייתה במלחמת העולם השנייה, כשהייתי ילדה, בקושי בת שמונה, וברחתי עם אמא שלי מרומניה לאוזבקיסטן. אמא שלי עזבה עם תיק אחד וכמה שמלות. אחר כך עברתי בארץ את כל המלחמות מאז ששת הימים, ועוד הרבה מבצעים. כשאני שומעת בטלוויזיה על אנשים שנהרגו או רואה את המשפחות שלהם, אני מתחילה לבכות".
בסוף השבוע הקרוב הייתה קניג אמורה לצאת עם הצגה חדשה בהבימה, "משהו טוב", שכתבה איליין מרפי ומביימת לילך סגל, והיא נדחתה. גם הצגת יחיד שלה ביידיש, שעלתה לפני שלושה שבועות בתיאטרון יידישפיל, תיאלץ לחכות. "הכל נעצר, אבל אני חייבת לשמור על אופטימיות, כי אני בן אדם אופטימי", אומרת קניג. "הלוואי שנחזור מהר לשחק".
מה התקווה הכי גדולה שלך?
"אני מקווה, לא כל כך בשבילי, אלא בשביל הילדים שנולדים עכשיו, שהם יחיו בעולם בלי מלחמות ובלי שנאה ואנטישמיות. נמאס כבר מהמלחמות. המקום הקטן הזה, שבמפות העולם בקושי מוצאים אותו כי הוא קטן כמו סיכה, סובל מכל כך הרבה שנאה ואנטישמיות. אני חושבת שזה מעל ומעבר, אבל כנראה שיש בנו את הכוח הזה להתגבר ולהמשיך הלאה. עובדה שאנחנו שורדים וממשיכים"
