מצאתן את המקום הכי טוב בתחנה. ליד השקעים להטענה.
"נכון? בפינה, עם פרטיות, אפילו יש כאן נוף לרכבת. A Room with a View. היינו כאן יחסית מוקדם כדי לתפוס אותו, למחרת הלילה שהכל התחיל. בלילה הראשון הייתה ההתרעה שלפני האזעקה וזה היה אמור להספיק כדי לרדת למקלט בשכונה, אבל לא הספקנו, ופשוט מצאתי את עצמי ברחוב, מסתכלת לשמיים לראות מה קורה ושומעת את כל הבומים. יש לי אפס אינסטינקטים הישרדותיים, פשוט עצרתי לצפות ביירוטים ואמרתי 'וואו', כי לא ראיתי דבר כזה בחיים, והשותפה שלי הייתה צריכה לתפוס לי בזרוע ולקחת אותי. מאז אני מעדיפה להיות על הצד הבטוח. אלה שבע קומות מתחת לאדמה וקראתי איפשהו שאם משהו ייפול כאן יוכלו לחלץ אותנו בקלות - יעלו אותנו על הרכבת לתחנה הבאה".
לא מפחיד להיות כאן עם כל החפצים ולהירדם?
"לא, אף אחד לא גונב כאן כלום. אנשים משאירים כאן דברים. תראי, הבאנו לנו ארוחת ערב בקופסאות ויש לנו מזרנים קבועים שאנחנו כל לילה פורסות מחדש. מצחצחות שיניים למעלה בשירותים, ואם קצת רעבות יש כאן סופר צמוד לתחנה שפתוח גם באמצע הלילה. יש לנו אייפד עם סרטים, אם משתעממות. אנחנו מגיעות לכאן בערך בשמונה-תשע ויודעות כבר מי ישן באיזו פינה, אנחנו צוחקים שאנחנו שכנים. התחלנו בפינה ההיא (מצביעה), אבל אז גם אחותי הצטרפה והבנו שצריך להתרחב. באחד הלילות מישהי באה לפרוס כאן את המזרן שלה לפני שהגענו והאישה שישנה לידנו אמרה לה: 'לא, לא, יש כאן בנות שישנות, זה המקום שלהן'. אנחנו כבר מזהים האחד את השני. והכל מתוחזק, זו לא הרכבת של ניו-יורק".
בקיצור, עושים שכונה מתחת לאדמה.
"כולם כאן מסביב מתוקים האחד לשני, אנחנו יושבים כאן לפני שנרדמים ופתאום מישהו מגיע ומציע עוגיות שנאפו בבית, העירייה השאירה כאן בקבוקי מים ואפילו ספרים ומשחקים. אני גננת, הצעתי להורים של הילדים בגן להגיע עם הילדים לכאן ושאעביר איתם קצת את הזמן אם הם מפחדים".
אומרים שיש כאן גם היכרויות ברמת טינדר ומעלה.
"איזה בחור הגיע לדבר איתנו קודם, לא יודעת מה הייתה הכוונה מאחורי השיחה אבל הוא היה חמוד. זה במקום לשבת בבר כרגע".
זה החליף סופית את המקלט הקרוב לדירה?
"יש לנו מקלט שאני הולכת אליו בשעות היום, אבל אין בו קליטה. עד עכשיו עמדתי בחדר המדרגות, אבל הבנתי שזה לא מתאים כדי להתמודד עם האיראנים, אולי רק עם חמאס והתימנים. חשבתי שעדיף לבוא לפה בלילות, כדי להרגיש מוגנת באמת. האזעקה הראשונה שלי בישראל הייתה ב-7 באוקטובר 23', בדירה עם ממ"ד ברמת-גן, הייתי כל כך מבולבלת ולא הבנתי בכלל מי תוקף".
מאיפה הגעת לארץ?
"גרתי בבואנוס-איירס, סיימתי קולג', למדתי תרגום והייתי אמורה בכלל לעבור לקנדה, אבל הקורונה הקשתה על המעבר. אני 50 אחוז יהודייה, ועלה הרעיון לעלות לישראל. הגעתי לפה בפעם הראשונה כנערה, עם 'תגלית', הייתה לי כאן איזו תחושת שייכות. עליתי ב-7 באוקטובר 21'. באותו תאריך ב-2023, כמה שעות לפני כל הבלגן, העליתי פוסט שאני מציינת שנתיים בישראל ושאני כל כך מאושרת ומתרגשת, והתגובות לפוסט התמלאו באיחולי דאגה לשלומי שעניתי להם כבר מהממ"ד. אחותי עלתה לישראל אחריי וההורים נשארו בארגנטינה. החברים שנשארו מאחור בהלם מכל מה שקורה. לא קולטים כשאני מספרת שיש מלחמה, בבוקר אני בבית קפה ובים ובלילה ישנה בתחנת רכבת כי יורים טילים".
לילה ראשון אחרי הפסקת האש – תנסו לישון בבית או תישארו כאן?
״לגמרי תלוי אם אעבוד מחר בגן או לא. אני מחכה להוראות. אם אין מחר עבודה, נעדיף עוד לילה בטוח כאן בתחנה ולהיות מוכנות למצב שהפסקת האש תישבר. הימים האלה הם אי ודאות אחת גדולה".
ב”תגלית” דיברו איתכם אפשרות כזאת? ידעת שכל זה יכול לקרות לפני שעלית?
"שמעתי פה ושם. ב'תגלית', ביום שבו היינו אמורים לעלות למצדה, הייתה איזו התרעה ונתנו לנו אפשרות לבטל את הטיול או ללכת בכל זאת. אמרנו 'נתנהג כמו ישראלים, נעשה את זה בכל זאת, למרות הכל'".
ובכל זאת, המצב לא אופטימלי.
"האמת היא שאני עדיין מרגישה כאן בטוחה יותר, עם הפצצות שלוש פעמים באמצע הלילה, מאשר ללכת באמצע היום בארגנטינה עם כל הפשע. שם את יכולה לעבור שוד לאור היום ואף אחד לא יעזור לך. כאן יש לנו התרעות, מקומות מוגנים, ובעיקר קהילה חמה ומאוחדת. חיים בלי שום אתגר או איום הם חיים משעממים".
