האם יש בעולם צידוק מוסרי כלשהו למניעת כניסתו של אדם זר, עובר אורח, נוטה ללון, אזרח מבוהל, למקלט מסודר של שכנים בבניין? כי התופעה, כידוע, קרתה יותר מפעם אחת בשבוע החולף. דיירים סירבו להכניס למקלטים עוברי אורח שניסו לתפוס מחסה בזמן אזעקה. המסורבים העלו פוסטים פגועים ברשתות, הלינו על דייר ספציפי או על חברת הניהול, ובאופן כללי הייתה להם נקודה. המחוקק התייצב לצידם מיד, ועונש של עד שנת מאסר הוכרז השבוע על מי שימנעו מזרים כניסה למקלט.
אבל האם, ברמה האתית, למדנו משהו? האם, מוסרית, יש דרך להצדיק מניעה כזאת?
"קודם כל צריך לזכור שהתוודענו למקרים האלה בזכות זעם מוסרי שהתעורר, ושהרוב באמת לא מזדהה עם ההחלטה לא לפתוח את המקלט שלך לזרים. כלומר, זאת לא הנורמה", מבהיר ד"ר יאיר בן דוד, חוקר ומרצה בתחום הפסיכולוגיה של המוסר.
עם זאת, הוא עדיין מסוגל לראות מאיפה ולמה זה בא: "אם להיכנס לראש של המסרבים להכניס למקלטם, הרבה פעמים כשאני במצוקה וחרד לצרכים שלי, יחד עם הלחץ של המלחמה, אני נוטה לדאוג לאינטרס שלי ולראות את המציאות בראייה של 'אנחנו והם' – יש את הקבוצה שלי ואת קבוצת החוץ. אני צריך לדאוג לביטחון שלי ושל בני ביתי, לעומת מה שעשוי להיראות כמו הביטחון של אלה שפולשים אליי ומאיימים על שלוותי על ידי זה שייצרו יותר לחץ וצפיפות במקלט, או סיבה דומה לזו. בראש ההישרדותי – זה אני מול האחר".
כלומר זו בעיקר תגובה שנובעת מלחץ בסיטואציה?
"למצבי לחץ או עימות יש השפעה על העקרונות שלנו. במחקר 'השומרוני הטוב' שנערך ב-1973 באוניברסיטת פרינסטון והפך לאחד המפורסמים שנעשו סביב התנהגות אלטרואיסטית, לקחו סטודנטים וביקשו מהם לתת הרצאה על השומרוני הטוב (דמות בברית החדשה המסייעת לזולת, ט"ג), בנושא העיקרון שנכון וצריך לעזור לבן אדם במצוקה מולך, גם אם את לא חייבת. לחלק מהאנשים שהתבקשו להרצות נאמר שהם בלחץ זמן, ובדרך להרצאה הם ראו אדם שוכב הזקוק לעזרה, והתגלה שלמרות שחלק מהסטודנטים למדו רק כמה דקות קודם חומר להרצאה על המשמעות של עזרה לזולת, הלחץ גרם להם לעזור פחות, בהשוואה לקבוצה שנתנו לה להגיע ברוגע. כלומר לחץ משפיע יותר על הנכונות להעניק עזרה מאשר העקרונות שאנחנו דבקים בהם".
איך אפשר למנוע מאנשים להשאיר זרים מחוץ למקלט?
"ראינו הרבה שיימינג כלפי האנשים שלא הסכימו לפתוח את המקלטים. שיימינג זה דבר רע בדרך כלל, אבל יש לו במקרה הזה גם תפקיד – אנשים שיפחדו מביוש ישקלו בפעם הבאה את ההתנהגות שלהם ואיך הסירוב שלהם נראה בעיני אחרים".
יש משהו שמאפיין את שומרי הסף של המקלט?
"גם את זה ניסו להבין דרך מחקר של קרול גיליגן, שרצתה להראות את ההבדל בין מוסר של צדק למוסר של חמלה. במחקר שלה היא הראתה לילדים סיטואציה של קיפוד שהולך בגשם, מחפש מקום עם גג להסתתר בו, מוצא מאורה של חפרפרות ומבקש מהן להיכנס – דילמה שדומה קצת למציאות שלנו. החפרפרות נתנו לו להיכנס וחמלו עליו בגלל הגשם, אבל באיזשהו שלב הוא נשאר במאורה ולא הסכים לצאת, והן היו נכנסות ונדקרות מהקוצים שלו. שאלו ילדים מה צריך לעשות. בנים נטו לקבל החלטה המבוססת על צדק וזכויות, ולומר שהחפרפרות היו שם ראשונות והקיפוד צריך ללכת. הבנות לעומת זאת נטו לראות את התמונה הכוללת ולומר 'בואו נחשוב איך נעשה את כולם מרוצים. אולי צריך לבנות בין הקיפוד לחפרפרות מחיצה?' כלומר הן נטו לחמלה ולראיית האחר".
ואם נמשיל את הקיפוד שדוקר במאורה לשכן במקלט שהוא בעל ריח גוף נוכח? האם מוסרי להעיר לו?
"הנחת המוצא צריכה להיות שערך חיי אדם חשוב יותר מהסבל הזמני של הקבוצה. אז אני חושב שאם איכשהו אפשר לרמוז לו וזה לא יגרום לו לא להיכנס למקלט, מותר להעיר. אבל אם ניתן לצפות שהאיש מעכשיו יתבייש להגיע לממ"ד ויישאר חשוף לאיום טילים – החובה המוסרית בהקשר הזה, וסליחה שאני אומר, היא לסתום את האף, ולו בגלל החשש הקטן לחיי אדם. כן. לסתום את האף ולסבול. יש גם זמנים כאלה".
