כמה לא מפתיע שברכבת ההרים שהיא מדינת ישראל, הציפייה מהאזרחים היא לקפוץ בבת אחת מהסטרס הכי מטורף שחווינו ישר לתוך השגרה המבעבעת. אבל למהלך כזה יש גם מחירים.
ד"ר לירון ספורטה ויזל, פסיכולוגית קלינית, חוקרת מוח ומנהלת היחידה לטיפול ממוקד בטראומה של שירותי בריאות כללית במחוז דן-פ"ת, אומרת שחשוב להיות קשובים לעצמנו, ולבדוק אם אנחנו מסוגלים לעבור ממצב של 100 אחוז דריכות לשגרה.
"מצב של רמת דריכות כל כך גבוהה לא יכול לרדת בבת אחת. אנחנו חייבים לעצור רגע ולתווך לעצמנו את האירוע הזה. להבין שאמנם המערכות מעודדות אותנו לחזור לעבודה, להחזיר את הילדים ללימודים, לחזור לפעילות, אבל האם זה משהו שאנחנו מסוגלים לעשות? מה המשמעות של הציפייה הזו ברמה הביולוגית, ברמה החברתית, הבין-אישית והנפשית?" שואלת ד"ר ספורטה ויזל.
לדבריה, אנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי עבור עצמנו, לקחת מרווח מהסיטואציה, להתבונן ולתמלל אותה, ולהיות הקול המרגיע ששואל איך אנחנו יכולים בתוך הציפייה של החזרה לשגרה, לעשות את זה באופן שנכון לנו.
"צריך להבין את ההשפעה של הורמוני הסטרס. למשל, בעוד האדרנלין יכול לרדת מהר, הקורטיזול לא יורד בבת אחת והוא יכול להישאר גבוה ימים ואף שבועות לאחר הפסקת גורם הלחץ, במיוחד אם הסטרס היה כרוני".
ד"ר ספורטה ויזל מוסיפה שלעיתים הגוף "מתרגל" להורמוני הסטרס או מפתח שיבושים שיכולים להוביל לעייפות כרונית, לירידה במוטיבציה, לבעיות שינה, לחולשה של מערכת החיסון ועוד. "מה שאומר שאחרי סטרס כרוני המאגרים שלנו ריקים ולצפות לחזור לתפקוד ב-100 אחוז כשמכל הדלק הרגשי שלנו מרוקן לגמרי, זו ציפייה לא ריאלית", היא אומרת ומשווה את המצב של אזרחי המדינה כעת לזה של לוחמי צה"ל.
באיזה אופן המצב דומה?
"מבחינת הקושי של המעברים. אנחנו עובדים גם עם לוחמים ורואים שקשה מאוד לחזור בבום מעזה למשרד או לבית, ועכשיו את המצב הזה נראה על מדינה שלמה".
למי קל ולמי קשה?
"הספקטרום הוא רחב. יש כאלה שיחזרו בקלות יחסית אבל תוך כדי היום יגלו שהקצב לא היה מותאם להם ואפילו יכולים לחטוף התקף חרדה".
