1. התסריט הזה הופך לקבוע בכל משבר משמעותי שפוקד את מדינת ישראל בשנים האחרונות. לפתע פורצת מגפת הקורונה או יוצאים למבצע צבאי משמעותי או שפורצת מלחמה ללא שום אזהרה מוקדמת, כמו ב-7 באוקטובר ברצועת עזה ובגבול לבנון ולפני שבועיים בדיוק עם איראן. ומה הסצנריו הקבוע? פתאום מתברר שצריך לגבש בדחיפות תוכנית סיוע לעסקים ולאזרחים, כי אין כזאת בתוקף.
2. וכך מתחילים דיונים קדחתניים בימים ובלילות במשרדי האוצר והכלכלה, מתייעצים עם בכירי בנק ישראל ועם פרופסורים וכלכלנים ודנים באישון לילה עם ראשי ההסתדרות והמגזר העסקי בשאלה מה צריך לעשות. רק אחרי בזבוז זמן משווע של כולם, לבטים רבים וחילוקי דעות באה לאוויר העולם תוכנית כלכלית מקרטעת, שתמיד דורשת תיקונים והשלמות. ובזמן שחולף העסקים והאזרחים, שמשוועים לסיוע דחוף, ממתינים לשווא. אפילו מנגנון העברת 500 השקלים שהובטחו למפונים לא פעל השבוע.
3. במצב שנוצר בעלי העסקים והאזרחים שנפגעו לחוצים ומחכים בכעס לסיוע המבושש להגיע, כאשר אף שקל שהמדינה הבטיחה או תבטיח בעתיד, לא עושה את דרכו לחשבון הבנק שלהם. אז מדוע שלא יחוקקו אחת ולתמיד נוסחה קבועה, שמפצה בשיעור מוסכם מראש, כל עסק שמחזורו יורד בעת המשבר ב-25% או יותר. למה שלא יוסדר גם באופן ברור בחוק עניין הפיצוי לעובדים שמוצאים לחל"ת? שוחחתי על כך השבוע עם שר האוצר סמוטריץ' והוא דווקא הסכים שזה "רעיון לא רע". אז כבוד השר, אולי תרים את הכפפה?
