1. רון רבעון
אורח נדיר מאוד הגיע לכנסת ביום רביעי בערב, לילה לפני התקיפה באיראן. השר רון דרמר לא ביקר בכנסת חצי שנה, אבל הוא עשה את הדרך הקצרצרה ממשרדו אל המשכן כי הבין באיחור שכל מה שעמל עליו עומד להתפרק בגלל כמה אדמו"רים חרדים. אם הכנסת הייתה מאשרת את פיזור הכנסת, ספק אם הייתה תקיפה למחרת. זה היה מצטייר כפוליטי וטראמפ היה רואה בנתניהו ברווז צולע. אמרתי למי שאמרתי את מה שיכולתי, סיכם דרמר בשש מילים את השכנוע בכנסת. זה עזר.
4 צפייה בגלריה
(דרמר עם טראמפ ב־ 2017 . נשא נאום נרגש עשרות מטרים מתחת לאדמה, רגע לפני תחילת המבצע | צילום: AP/Pablo Martinez Monsivais)
יממה אחר כך, עשרות מטרים מתחת לאדמה אי שם בהרי ירושלים, קיבל השר הממונה על ענייני אמריקה את רשות הדיבור, רגע לפני ההצבעה בקבינט. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", אמר, "האיראנים הם מי שמנסים לכלות אותנו בדור הזה. 25 שנה אני עובד למנוע את זה".
הוא התכוון למה שהחל בשנת 2000, כשבפגישה הראשונה ביניהם דיברו האזרח־המודאג־דאז נתניהו והאזרח הצעיר דרמר על האיום האיראני. הסיבוב הנוכחי החל כמה ימים אחרי בחירות 2024, במאר־א־לאגו, כשדרמר טס לפגוש את הנשיא הנבחר. אם תתקוף באיראן, ניסה לשכנע את טראמפ, יקרה לך מה שקרה לביידן אחרי הנסיגה מאפגניסטן – רק הפוך. צניחת הנשיא הקודם החלה בהתקפלות החפוזה, וכך גם צניחת היציבות העולמית. ארה"ב הפגינה חולשה, וזו התנקמה בה כשפוטין פלש לאוקראינה וחמאס ליישובי העוטף. אם תתקוף, אמר דרמר, אתה תחזק את עצמך ואת מדינתך.
העובדה שצבא ארה"ב עצמו הטיל את הפצצות ושיגר את הטילים שסגרו את הסיפור מדהימה עוד יותר ברקע הכיוון הבדלני הברור שאמריקה הלכה אליו. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הקטלנית, נפתח בה עידן של הסתגרות שהסתיים רק בפרל הארבור. לא נטפל בבעיות שלא שלנו, חשבו אז רוב האמריקאים. אחרי מלחמת השולל בעיראק, בראשית המאה הנוכחית, החל אצלם עידן בדלני. אנחנו עכשיו במקבילה של שנות ה־30, רגע לפני שהיטלר המקומי משיג פצצת אטום. המפלגה הדמוקרטית התייצבה כולה נגד התערבות במלחמות, והאש החלה ללחך גם במפלגה הרפובליקנית. הדרמה היא שזה קרה בלי אסון לארה"ב. דרמר הסביר השבוע בקבינט שזה שינוי טקטוני שיועיל שנים קדימה: הפעלת כוח לא חייבת להיגמר באסון. איראן תיקנה את עיראק.
מפצחות הבונקרים והטומהוקים האמריקאיים פקקו את הכניסות למתקני הגרעין, וקברו את מכלי האורניום (שחורים, למי שמתעניין) תחת האדמה. עכשיו זו העבודה של ארה"ב למנוע את בריחת החומר המועשר. דרמר יהיה שם גם הפעם, לוודא שזה מבוצע.
2. החתול הפרסי
בשבוע שעבר היו מי שהציעו לרמטכ"ל לומר בפומבי שהוא זה שהמליץ לפעול באיראן, כדי לקבע את הנרטיב לפני שהקרדיט ייטרף בידי דרג מדיני רעב להצלחות. לא תודה, אמר זמיר. "אני לא מעוניין במלחמות עם הדרג המדיני אלא כשמדובר בנושא עקרוני, אחרת זה לא עוזר לצבא". ההמשך היה עוד יותר מעניין: "צריך להגיד ביושר – מערכת הביטחון היא זו שעצרה את התקיפות במהלך השנים. קצת צניעות לא תזיק לנו".
ההיסטוריה בכל זאת מיטיבה עד כה עם זמיר. למזלו הוא לא זכה ברמטכ"לות בשני הסיבובים האחרונים, זה של שומר החומות וזה הנורא ממנו של 7 באוקטובר. הוא חתום על אישור הביצוע של המלחמה מול איראן, ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל בשדה הקרב מאז ששת הימים, אולי הראשונה מאז מלחמות משה במדבר שבה לא היה לכוחות הלוחמים אף הרוג ואף פצוע.
זמיר לא אחראי, כמובן, לכל המבצעים, חלקם עוד מימי גבי אשכנזי ומאיר דגן. אבל את האיראנים הוא מכיר היטב. ב־2022, כאשר שהה בוושינגטון, הוא פירסם עבודת מחקר על הדרך לחסל את האיום האיראני. צל"ש ראשון בתחום הכתיבה מגיע על אי־השימוש במשל המאוס "התמנון וזרועותיו". זמיר כתב על החתול בעל ארבע הכפות: חיזבאללה בלבנון, אסד בסוריה, המיליציות בעיראק והחות'ים בתימן. לאחרונים הוא הקדיש פרק שבו הזהיר ש"תימן היא בעלת פוטנציאל שלילי מאוד לאינטרסים הביטחוניים של ישראל", כולל פירוט על איום הטילים. גם הוא לא הקדיש מספיק מחשבה לזנב שיכשכש בחתול שנה אחר כך, חמאס בעזה.
ההמלצה שלו הייתה: להתחיל מהחתול. זמיר מפרט שם את איום הטילים הבליסטיים והכטב"מים המתקדמים – כל אלה עלולים להגיע עד לאיום על־קונבציונלי. התזה שלו הייתה שהשלוחות האיראניות משמשות מסיח דעת לתוכנית הגרעין, וזו משמשת מסיח דעת לשלוחות. יחד נוצרים שני איומים לא רק על ישראל אלא על מדינות האזור. "עימות ארוך ומתמשך", מיסגר את מלחמות איראן. הוא קבע שישראל ושכנותיה הסוניות, יחד עם ארה"ב, כבר מצויות בעיצומה של מלחמה. האויב: משמרות המהפכה. צבא של 200 אלף איש שחלקו מתנייד רגלית ברחבי המזרח התיכון, חלקו מוצב בבסיסי קבע כמו ביירות ועזה – וחלקו משגר טילים שיסכלו במידה רבה גם את ההגמוניה של ארה"ב.
"יש לשלול מאיראן את היכולת לפעול בשיטת הגישה העקיפה", הוסיף, "לפגוע רב־תחומית בארגון משמרות המהפכה שהוא מרכז הכובד, ובכללה סיכולי ראשיו ופגיעה במערכי ההגנה האווירית והטילים הבליסטיים של איראן".
מבצע ישראלי במתכונת שבוצעה בסופו של דבר לא מופיע שם, אלא קואליציה אזורית שתגיב ישירות בטהרן על כל פעולה של השלוחים ברחבי המזרח התיכון. הקואליציה הזו הייתה בסוף דו־מפלגתית: ישראל שהתחילה, ארצות־הברית שסיימה, וזמיר שפיקד על כל זה מהבור בזמן שהלביא התנפל על החתול.
3. הספירה לאחור
דאגה עמוקה, בואכה פאניקה, השתררה בצמרת חמאס – על פי בכירים ישראלים – אחרי שהתברר עומק הפגיעה באיראן. העורף האסטרטגי של הארגון, בסיס האימונים ומקור כוחו, נחלש משמעותית בעיתוי מכריע. מחסום הפחד של ישראל מאיראן נשבר בזמן שמחסום הפחד של האוכלוסייה מחמאס נסדק משמעותית.
כרגיל בעזה, זה לא אומר הרבה לגבי התגמשות או כניעה. המשימה נטולת התהילה, של השמדת תשתיות הטרור, נמשכה גם כשבשמיים נראו יירוטים של טילים איראניים.
השינוי העיקרי במבצע הנוכחי בעזה, בפיקוד הנוכחי, הוא על מה שמים את הדגש במשולש תשתיות־שטח־מחבלים. במטכ"ל הקודם, מסיבות של כוח אדם, הדגש היה המחבלים. כך חוסלו כ־20 אלף מהם, בפשיטות זמניות. הבעיה היא שאל השטח שפונה חזרו מחבלים חדשים, גם אם מאומנים פחות, והתשתיות כמעט שלא נפגעו.
הדגש הפעם הוא על השטח והתשתיות. צה"ל נשאר בכל מקום שכבש, ומשמיד את המנהרות שמתחת ואת כל הבתים שמעל. הרציונל הוא כזה: בעזה לא יחסרו לעולם צעירים שטופי שנאה, וגם לא קלצ'ניקובים. אבל בהינתן המשך חסימת ציר פילדלפי, מנהרה שנהרסה כבר לא תשוקם ובית שנחרב כבר לא ישמש מסתור לחוליה. זה כופה קצב איטי בהרבה, אבל הטענה היא שאחר כך לא יהיה למחבלים לאן לחזור. מנהרות אסטרטגיות שלא נפגעו מתחילת המלחמה מושמדות עכשיו. בפיקוד הדרום מזהים אותן כצירי אורך ורוחב שדרכם נעו המחבלים. 75 אחוז מהאוכלוסייה מרוכזים עכשיו ב־25 אחוז מהשטח, והמבצע עוד לא באמצעו.
שלושה דברים מדאיגים מאוד את מה שנותר מצמרת חמאס בימים אלה. בראש ובראשונה, חלוקת הסיוע בידי הקרן האמריקאית. בניגוד לתכנון המקורי, היא לא מתבצעת על פי הרשמה וגם לא באזורים סטריליים, נקיים מחמאס. אבל מיליון ארוחות ביום שהארגון לא אוגר במחסניו ולא גובה עליהן מס מחלישות את שליטת הברזל שלו. שנית, חמולות מתחילות לבוא לצה"ל, לדבר על שליטה מקומית. לא אלפים, גם לא מאות רבות, אבל הניצנים ניכרים. שלישית, פריצת הדרך המודיעינית של צה"ל שהתבטאה בחילוץ שמונה חטופים חללים בשבועות האחרונים. מישהו עלה על מידע משמעותי ביותר.
התקווה של חמאס היא שמחיר הדמים, 19 חללי צה"ל מתחילת יוני, ימאיס את המבצע על החברה הישראלית ויכפה עסקת חטופים בתנאי חמאס. המסקנה של חלקם מהמלחמה באיראן היא שדווקא עכשיו טראמפ ידחק בישראל לסיים. זמנם קצוב, גם זמנו של המבצע. נראה מה ייגמר קודם. ועוד לא דיברנו על זמנם של החטופים.
4. אפקט האקורדיון
במשך 12 יום האוויר היה מלא בצלילי אזעקות אבל נקי כמעט לחלוטין מחלקיקים רעילים. לא הייתי במלחמת ששת הימים וגם לא רקדתי בכ"ט בנובמבר ברחובות, ולכן מימיי לא חוויתי אווירה דומה של אחדות ורוממות רוח. ב־7 באוקטובר הייתה תחושה של אחדות כי אין ברירה. במחצית השנייה של יוני 2025 זו הייתה תחושה של אחדות מבחירה.
גם הבודדים שבחרו להרעיל בעיקר סימנו את עצמם באינפרא־אדום. פתאום היה קל מאוד לראות מי בעד ישראל ולכן לשיטתו נגד נתניהו, ומי ששנאתו לראש הממשלה ולמחנה היריב גורמת לו להחמיץ פנים כשהמדינה מנצחת. ראשי מפלגות האופוזיציה בכנסת הוכיחו שהם נמנים עם הסוג הראשון. הרושם שלי הוא שהם לא יפסידו מהגיבוי שהושיטו תחת אש. במקביל, כמה מראשי המחאה שבעיצומה של מכת הפתיחה התעקשו להתאבסס על שאלות כמו מי נכנס לבונקר, ולהיראות כאילו הרופא הורה להם על דיאטת לימונים, דווקא יתקשו להתאושש. כולם ראו להם. זה נכון גם לאלה בצד השני שנראו כמי שנהנים יותר להכריע את תחזיות הפרשנים מאשר את האיראנים. כמו כן, כדאי לקואליציה לוותר על יוזמות חקיקה חסרות סיכוי אך מועילות לפריימריז, ולחדול מהרעשת תותחי הדוידקה שרק עושים רעש, לא שינוי.
השנה אינה 1967 ואין הרבה בגינים ואשכולים בנמצא, אז לא כדאי לבנות על המשך המצב. אבל כן אפשר לקוות שהמסקנה בעקבות ההתייצבות הישראלית אל מול האיום הקיומי תהיה להפסיק להעמיד בראש המחנות את הגורמים הקיצוניים ביותר, הפנאטיים ביותר, אלה שחיים מהסכסוך ולא מפתרונו. סימני היכר: הרבה שעות בטוויטר, התמקדות באנשים ולא באידיאולוגיות. רוב הציבור לא רואה בצד השני אוכלי מוות וקפלנוח'בות, ואם ההתלבטות היא אם את הציוץ כתב אדם אמיתי או בוט איראני, סימן שעדיף להתעלם.
בבחירות האחרונות נרשם בישראל נתון שיא: 99.2 אחוז מהקולות ניתנו לרשימות שהודיעו מראש לאיזה מחנה הן משתייכות ועם איזה מחנה לא יישבו לעולם. לנו זה נראה כמין גזירת גורל, אבל לפני כעשור בלבד המצב היה הפוך. למעשה, אז, בימים שבהם לפיד, לבני וברק ישבו עם נתניהו, הטענה כלפי פוליטיקאים לא הייתה לקשיחות יתר אלא לגמישות יתר. והאקורדיון הזה, שבשנים האחרונות היה פתוח ומתוח לרווחה עד שכמעט נקרע, היה אז סגור.
נדמה לי ששני צידי האקורדיון מתחילים להתקרב עוד. אולי זו משאלת לב, אבל מי שלא יקדים לזהות את הצליל ולרקוד איתו, יפסיד בבחירות הקרובות. בניגוד לשמועות, הן רחוקות מספיק כדי לחשב מסלול מחדש.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
