אתמול.
בנס-ציונה, הבית שלי, טיל נפל על מרקם החיים. בול על המרקם. לא רחוק מבית הקפה שבו כל העיר שותה הפוך על שיבולת, ויש את הצופים, ומרכז מסחרי ובריכה עירונית.
1 צפייה בגלריה
(זירת הנפילה בנס־ציונה. "הטיל אולי לא פגע לי בבית, אבל פגע לי בבית" | צילום: קובי קואנקס)
זה קרה בגלגול אחר. כלומר ממש בתחילת השבוע. מאז הבזיקו כל כך הרבה מבזקי חדשות. כל כך הרבה נפילות. בעוד בתי מגורים, בממ"דים שבהם אנשים חשבו שהם מוגנים.
ובכל זאת עיר קטנה, שבה אין מישהו שלא הרגיש את הבום באוזן, עצרה. ובמרקם שלה נפער פצע בטון. ובכל מפגש שני אפשר היה לשמוע על זגוגיות ולבבות שזזו.
והנה, יום חמישי, אחרי שניקו ופינו, והאיראנים נרגעו, בכיכר הסמוכה כבר שותלים פרחים. ובכביש המשקיף מאיטים, מסתכלים, משלימים, ממשיכים. מראות של חורבן, גלי אבנים. נו, פתחו את הקפה? אלוהים, כמה מהר אנחנו מסתגלים.
במדרכה ממול עומד מישהו במכנסי חאקי ומצלם: טיל מונחה שנאה מ-2,000 ק"מ פירק פה בתים. ריסק תחושת מוגנות. תחת רגלינו רסיסי חוסן ויציבות.
האיש בחאקי הולך צעד אחורה. ואפשר להבין. בפריים שמולו ציוויליזציה שבורה, הרבה רגשות מפוזרים. עוד צעד אחורה. לא כל אלה נכנסים.
יום ראשון.
"בואי לשם", אחת היועצות של גילה גמליאל מבקשת מהשרה שתתקדם חמישה מטרים, אל מערום הרכבים השרופים.
עוד טיפה, זהו, בדיוק. כאן אפשר יהיה לייצר צילום יותר אותנטי. האובדן של אחד, מסתבר, הוא הרקע של אחר. טאק, טאק, לוק אמפתי, מבט של אחריות לאומית, יש לנו את זה. ליד השרה ראש העירייה שמואל בוקסר ועוד כמה מקברניטי היישוב.
מה אומרים במפגש כזה של גג עשר דקות בין נציגת הממשלה להנהגה המוניציפלית? אין עליכם, כל הכבוד, כל הכבוד ממש, גאה בכם – השרה משתפכת. מסביב צפצוף מלגזה, טרקטורים, ומכונות ניקיון עירוניות שמנסים להכניס סדר מהיר ביקום שהתפרק פה הרגע. כמו להעביר מטלית אבק בגיהינום.
בוקסר מציג לשרה את הקברניטים סביבו. הקואליציה שלי, אומר, מורכבת מכחול לבן, יש עתיד, צעירים, הסגנית ממרצ. "אני מקנאה", אומרת השרה, "הלוואי שהיו משכילים לעשות את זה למעלה".
גילה, החטופים, החטופים, אחד הסגנים אומר לה. "עדיף לא לדבר. מי שלא מדבר עושה", אומרת, הופ, הגיע זמן ללכת. "בפעם הבאה נזמין אותך לקפה במשרד", זורקים לה.
אנחנו שלוש שעות וחצי אחרי נפילת הטיל. הראשון שפגשתי בזירה היה כדורגלן העבר ירון דרורי. הוא גר ליד. עף בממ"ד מההדף, חלונות נשברו, ארונות, הרס. אבל את דרורי, פעם קיצוני סופה במכבי תל-אביב, בית"ר ירושלים ובירסחוט הבלגית, עוד לא קם ההדף שיעצור. והנה הוא פה. "ברוך השם הכל בסדר", הוא מרגיע, "רק אתמול חשבתי על זה שנס-ציונה מקום קטן, בין ראשון לרחובות, אין מצב שזה יפגע".
לא רחוק ממנו סגן ראש העירייה עמוס לוגסי. "היי שרונה, כמה חלונות הלכו?" הוא בדיוק בשיחה, ה-20 ברצף. נס-ציונה באמת מקום קטן. ולוגסי, שנתיים מפנסיה, ספר במיל', שלושה עשורים בפוליטיקה המקומית, הוא דמות. פעם היה איש של עמיר פרץ, היום ליברמן. אחרי 7 באוקטובר נפל לו אסימון. "אתה מבין שיש חיות טורפות", מסביר.
את התושבים שמתקשרים אליו לא מעניין למי הוא שייך. ולא האסימון. מאות בתים פה ספגו.
הנה עוד שיחה. מישהו שואל על החשמל. ואחריו מישהי על מס רכוש. "אני סוג של פסיכולוג", הוא אומר, "שומעים אותך, נרגעים".
יום שני.
יש את אלה שקופצים לקטנה, אומרים כל הכבוד וזה, ויש את אלה שבאים גם למחרת, וגם למחרת של המחרת.
ועכשיו, אחרי שהזירה התרוקנה ממצלמות וסקרנים, ותושבי השכונה נשארו עם שברי חייהם, מסתובבים פה כמה צעירים בחולצות לבנות.
את דניאלה קפלנסקי, החברים שלה צוחקים, תזהה לפי האף שנשרף. יותר מדי זירות חשופות לשמש האף שלה פגש ב-12 ימי המלחמה.
אנחנו עומדים מאחורי הריסות הבית שספג טיל ישיר. לא נתפס שמשפחה יצאה מתוכו בחיים, ושבכלל, רק שבעה פצועים קל יש באירוע, לא כולל כלב עם שלוש רגליים שבורות.
גם לא נתפס שדניאלה ועוד כמה מהצעירים שפה נכנסו למבנה הזה כדי לחלץ רכוש. שקיות בגדים, כלי מטבח. ארבע שעות עבדו שם.
היא בת 23, מדריכה במכינה בניר עוז, ומתנדבת בעמותת "לב אחד". לצידה מתנדב נוסף, יובל ורדי, 19 מחנתון.
ברגע המייאש ביותר דניאלה, יובל ושאר החברים בלבן צצים. פוגשים לובשי פיג'מה, מבט חסר אונים, שהרגע עולמם קרס, תרתי משמע. ועכשיו, מאיפה מתחילים?
"אם נשאל מאיפה להתחיל לעולם לא נתחיל", יובל אומר, "אנחנו פה בשביל לתת להם תקווה, את הכוח לשקם. שיידעו שהם לא לבד".
"הם לא מבינים מאיפה נפלנו עליהם. יש את אלה שבוכים ואנחנו מנחמים, ויש את אלה שמנחמים אותנו".
ואז הם נזכרים בכמה רגעים מהמלחמה הזו: בזו שהיה לה הכי חשוב בעולם שיחלצו מהבית פסלי בובה שאמא שלה יצרה; או בתיירת מצרפת שירדה ממונית, הבינה שחפציה המעטים בהריסות וקרסה במדרכה; או בקשיש שהזמין אותם למסעדה אחרי שטיפלו לו בבית; או בהוא שביקש מיובל שייתן יד, ואז התברר לו שזה בוזז אלומיניום. "כל הזמן אתה רואה אותם", הוא אומר.
אין, החבורה הזו, איזה דור. בא לך לתת להם חיבוק עם קנאק. אני לא היחיד. דניאלה משמיעה הקלטה. זו מישהי מזירת נפילה בראשל"צ, "אני לא יודעת מה היינו עושים בלעדיהם. לא אשכח לכם את זה בחיים", הקול מתייפח.
יום רביעי.
וואו, יוו, אמאל'ה, יוסי חבני סוקר את ההרס שנגרם למבנה שבט "סהר" של תנועת הצופים.
שברים, רסיסים, תשתיות, דלתות שנעקרו. "זה המקום שבו גדלתי", כתוב על אחד הקירות ליד ציור בית ורוד, מעליו כוכבים. אבל הבית, הבית. "אם שקד הייתה רואה, היא הייתה נקרעת", הוא אומר.
שקד, בתו שנרצחה בנובה, הייתה מרכזת בצופים. במבנה ההרוס שפה הונצחה בציור עץ שקד מטפס. ובבית הקפה הסמוך הרבתה לבלות. שני עוגנים שלה פצועים, מדממי זכוכיות ואבנים.
"הטיל אולי לא פגע לי בבית, אבל פגע לי בבית", הוא אומר, כואב. אבל אז כמו נזכר במשהו:
לבתו, הילדה עם גומת החן משכונת העמק הסמוכה, היה קעקוע של עוף החול על הגב. הציפור המיתולוגית שמתוך אפר קמה.
"כמו עוף החול", הוא מבטיח, "ככה גם סניף הצופים יתרומם, והקפה, וכל הבתים שפה. כולנו נקום".
