ב-5 ביולי 1945, חודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, הבריטים הלכו לבחירות. ווינסטון צ'רצ'יל, האיש שהנהיג את בריטניה לניצחון, הפוליטיקאי הנערץ ביותר בעולם באותו זמן, המבריק ביותר, האהוב ביותר, התמודד מול קלמנט אטלי, פוליטיקאי קטן, אפור, נטול כריזמה. בניגוד לכל התחזיות, צ'רצ'יל ומפלגתו הובסו בקלפי. הובסו בצדק: הבריטים עייפו משש שנות מלחמה כבדה בקורבנות, מראש ממשלה שלא היה גבול לצמא שלו לתהילה, ששאב את כל החמצן בחדר. הם רצו שהמדינה תקדיש תשומת לב להם, לציפיות של החיילים שחזרו מהחזית, למצוקה של המשפחות שנשאו בעול המלחמה ולא קיבלו מראש הממשלה שלהם דבר לבד מנאומי שבח. צ'רצ'יל הציע להם חלומות אימפריאליים; הם רצו תיקון מבית.
"מכונית ריקה הגיעה לדאונינג 10, ויצא ממנה קלמנט אטלי", אמר צ'רצ'יל. משפט מריר, לא הוגן, מבריק. לאחר שש שנים חזר צ'רצ'יל לראשות הממשלה, לקדנציה אומללה, פתטית, פרק סיום עגום לביוגרפיה מופלאה.
2 צפייה בגלריה
(למפקדים אין תשובות: הלוויית שחר מנואב, אחד הלוחמים שנפלו השבוע בחאן־יונס | צילום: REUTERS/Violeta Santos Moura)
נתניהו איננו צ'רצ'יל. הוא היה רוצה להיות, אבל הוא לא. איראן החומייניסטית איננה גרמניה הנאצית, ו-12 ימים של תקיפות מוצלחות על אתרים באיראן אינם ניצחון במלחמת עולם. אף על פי כן, זה הישג שראוי להשתבח בו. ההישג מגיע לא רק למבצעים, במדים ובלעדיהם. הוא מגיע קודם כל לנתניהו, שקיבל את ההחלטה ורתם אליה את נשיא ארצות-הברית, ובניגוד להרגליו, גם ידע להפסיק את האש לפני שסיבך אותנו במלחמה שאין לה סוף.
כל הכבוד. זה הזמן להעניק לו אזרחות כבוד בכל עיר, לקרוא רחובות על שמו, לקרוא בתי ספר ובתי חולים על שם אשתו, להציע לו גישור, פישור, עסקת טיעון, לצרף פרקים חדשים לביוגרפיות שנכתבו עליו ושכתב בעצמו. האומה תמחא כפיים כאשר יקבל את מדליית החירות מידי הנשיא (אלא אם כן טראמפ ישנה פתאום את דעתו ויחליט שנתניהו כבר איננו "אמיץ, חד, מבריק, טוב וחזק", אלא "פחדן, שקרן וחנפן", כפי שכתב עליו רק לפני כמה ימים סטיב בנון, האידיאולוג של תנועת טראמפ, וכפי שטראמפ עצמו אמר עליו בעבר, כאשר סירב לקחת אחריות על חיסול סולימאני).
זה הזמן למלא אותו בשבחים: רק שילך. כי כמו צ'רצ'יל ובן-גוריון, אישים שהישגיהם היו גדולים לאין שיעור, גם הוא מתעקש לסיים את הקריירה הפוליטית שלו בחרפה. במסיבת העיתונאים שכינס לאחר הפסקת האש אמר בתשובה לשאלה שעוד יש לו הרבה דברים לעשות. מכל הדברים שאמר, זה היה המטריד ביותר. ההישג באיראן צריך להיות אקורד הסיום, פוטו פיניש, לא סם ממריץ להמשך הנזק. לטוב ולרע, האיש עשה את שלו.
המבצע המתמשך בעזה הוא חלק מהנזק. הבשורה על נפילתם של שבעה לוחמי ההנדסה הקרבית בחאן-יונס הגיעה אלינו, העיתונאים, ביום החגיגה על הפסקת האש באיראן. כנדרש, הצנזורה הצבאית מנעה את פרסום הידיעה בטרם עת. הכתבים הצבאיים שרצו להפגין ידע בלי להפר חוק דיברו על "מלחמה קשה בעזה". זה היה שקר: אין מלחמה קשה בעזה. ספק אם למה שקורה אפשר לקרוא מלחמה. כמו שדיווחתי בעבר, שרידי חמאס מזנבים בצה"ל. מחבל יוצא מפיר, משליך מטען, יורה אר-פי-ג'י, נהרג או נעלם. מסע ציד מהצד שלנו; לוחמת גרילה מהצד שלהם. והאוכלוסייה בתווך. התמונות קשות, מכמירות לב, צובעות אותנו בצבעי ג'נוסייד. ואין הכרעה.
המהלך באיראן נהנה מקונצנזוס לרוחב כל מערכת הביטחון. הוא הביא לביצוע הכנות שנמשכו שנים. שותפים לו רבים וטובים. "זה היה מפעל החיים שלי", אמר לי השבוע אחד מהם.
בהתמשכות של המהלך בעזה נתניהו פחות או יותר לבד. צמרת צה"ל הייתה שמחה לעסקה כוללת שהייתה משחררת את החטופים כולם בתמורה להפסקת הלחימה. לתחושת האשמה כלפי החטופים ומשפחותיהם יש בכך חלק. זה נכון לגבי השותפים הישירים בצמרת צה"ל למחדל 7 באוקטובר ונכון גם לגבי מחליפיהם. אבל חשוב מזה מה שקורה ולא קורה בשטח. לאחר כ-20 חודש מספרים לוחמים, בעיקר לוחמים במילואים, על תחושת מיצוי, אפילו על תחושת מיאוס. למפקדים שלהם אין תשובות. כל שאלה שאני מציג לבכירים בצבא בסוגיית עזה נענית בתשובה: זאת הנחיית הדרג המדיני.
אוי לנו ואבוי לנו שכדי להגיע לפתרון הנכון בעזה אנחנו מייחלים לציוץ של הליצן מהבית הלבן. הפער בין מה שאנחנו יכולים לעשות בטהרן למה שאנחנו מסרבים לעשות בעזה, בלתי ניתן לגישור, בלתי נסלח.
אבל עזה היא רק הפרומו.
בדרך לבודפשט
קובי כחלון, שהיה סגן ראש עיריית ירושלים בתקופת ניר ברקת, סיפר לי השבוע סיפור מחמיא על נתניהו. "ערב הבחירות לעירייה ב-2008 הציע לי ברקת להצטרף לרשימה שלו. נתניהו היה אז באופוזיציה, עם 12 מנדטים. דיברנו לעיתים קרובות. הוא אמר לי, לך על זה, אתה חשוב לירושלים. אז תתמוך בנו, אמרתי, נגד החרדים. לא, אמר נתניהו. אנחנו צריכים את החרדים. אנחנו צריכים אותם כדי לתקוף את איראן".
הוא יכול היה לתקוף את איראן גם בלי החרדים, אמרתי.
"לפי תפיסתו", אמר כחלון, "הוא לא היה יכול להחזיק בשלטון בלי החרדים. ואם הוא לא בשלטון, לא תהיה פעולה באיראן".
במילים אחרות, החזון האיראני שלו הוא אבן היסוד בגוש הפוליטי שהקים. הוא עקבי אבל פרגמטי: הוא פתוח לשינויים. אם כחלון צודק – עכשיו, כשנתניהו הוכיח לעולם שהוא מסוגל לתקוף באיראן, הוא יכול לשנות כיוון. החרדים, הסמוטריצ'ים, הבן גבירים עשו את שלהם. בפני נתניהו פתוחה הדרך להתמרכז.
אני אופתע מאוד אם זה יקרה. ההפיכה המשטרית, שהתחילה בניירות עמדה הזויים בפורום קהלת ונמשכה בקנוניה בין שני פוליטיקאים אפלים, יריב לוין ושמחה רוטמן, הפכה לחלק בלתי נפרד מסדר היום של נתניהו, מעצם הווייתו. ההפיכה המשטרית היא הרבה יותר מפוליטיקה: היא מסע נקם באליטה קיימת או מדומיינת, מסע נקם בישראל הישנה.
יש בישראל, גם בעולם, אנשים שמזהירים מפני הפיכתה של ישראל לאיראן. נדמה לי שזה מפליג מדי, פשטני מדי. ישראל, בהנהגתו של נתניהו ובברכתו של דונלד טראמפ, בדרך להפוך להונגריה, לא לאיראן. השילוב של תחיקה אנטי-דמוקרטית, אנטי-ליברלית, אווירה לאומנית, גזענית, ברחוב וברשת, הדתה במערכת החינוך וקיטוב חברתי ופוליטי מוביל אותנו לבודפשט, לא לטהרן. שלא תהיה אי-הבנה: ההליכה בדרך הזאת היא סוף הציונות. היא גם סוף הביטחון: הרבה צעירים ומוכשרים ילכו מכאן. ראיתי את זה קורה בדרום-אפריקה של האפרטהייד.
גם אם ירצה, ספק אם נתניהו מסוגל לתקן את מה שקילקל. הגוש שהקים חזק ממנו; הרטוריקה חזקה ממנו; הרעל שהפיק הרעיל גם אותו. בשנים האחרונות, בתוך מאבק ההישרדות הפוליטי והמשפטי שלו, הוא נדבק ביותר משמץ משיחיות. לא ההליכה לכותל או השימוש החוזר במילים "בעזרת השם": אלה הצגות לבייס. יש כאן משהו אחר: אמונה מיסטית בתפקיד שהעניק לו הגורל. המושיע זה אני.
כאשר נחלש האויב מבחוץ, מתחזק הצורך באויב פנימי. כאילו אין מלחמה, השבוע השקיעה ועדת הכנסת ימים כדי לשפוט את ח"כ איימן עודה על פוסט שכתב בעד החזרת החטופים ובגנות המלחמה. משפט השדה הזה יסתיים בלא כלום, אבל חברי כנסת מהליכוד אומרים בו דברים שעל שכמותם זרק הליכוד את כהנא מהכנסת. הליכוד – לא רק בן גביר וסמוטריץ'.
ההישג מול איראן מזמין היבריס. כל אחד מבין את הסכנה – במטכ"ל, בחיל האוויר, במודיעין, במבצעים, במוסד, אפילו בממשלה – אבל אף אחד לא חסין. גם לא נתניהו. הוא יוצא מהסיפור האיראני בתחושה שהוא יודע הכל וצודק בכל ומותר לו הכל. זאת בשורה לא טובה. המחאה בעד עסקת חטופים, נגד ההתבוססות בעזה, נגד ההפיכה המשטרית, נחוצה עכשיו יותר מאי פעם.
פסק זמן
בציוצים שלו טראמפ מכריז על ניצחון מוחלט. היה גרעין איראני ואיננו עוד. נתניהו, במהלך חפוז, פירסם הודעה של הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית, שמאששת, בנוסח מפותל, את ההכרזה של טראמפ. השאלה אם תחדש איראן את הפרויקט האטומי וכמה זמן יידרש לה כדי לשקם אותו, תלויה קודם כל באיראן. התקווה במערכת הביטחון שלנו היא שהמשטר האיראני יחליט שהמאמץ לא משתלם. ההשקעה גדולה, הסכנה מוחשית. יש דרכים זולות יותר להשמיד מדינות, בוודאי מדינות מהעולם הראשון.
טראמפ דיבר על ניצחון מוחלט. נתניהו, ייאמר לשבחו, לא חזר יותר על השטות הזאת. אין ניצחון מוחלט. כמו שאנחנו יודעים מניסיוננו הארוך בגדה, גם כיבוש לא מבטיח ניצחון מוחלט. אחת התופעות המדאיגות שהולידה המלחמה הנוכחית היא האמונה שכוח יודע לפתור הכל, בכל מקום. חופש הפעולה של ישראל גדל גם באיראן, גם בסוריה, גם בלבנון. זה ההישג הגדול ביותר של 20 חודשי הלחימה. ההישג הנוסף הוא שאיראן איבדה את מעמדה, זמנית לפחות, כמעצמה אזורית. שכניה מסתכלים עליה אחרת. הם מסתכלים אחרת גם על ישראל.
במאבק נגד המשטר האיראני השגנו פסק זמן: זה לא מעט.
2,000 איש בטראומה
שלשום, יום רביעי, יום ראשון להפסקת האש, הבת-ימים יצאו לרחוב. בתי הקפה במדרכה הרחבה של מגדל נחום, במקום שבו מתחברות שדרות ירושלים לרחוב העצמאות, היו מלאים. בריזה קלה, לחה, באה מן הים. אנשים שתו קפה שחור והסתכלו בנחת בקרונות הרכבת הקלה שנסעו לאיטם לתל-אביב ובשכונה מעבר לרחוב שגולחה על ידי טיל איראני. "זהו אתר ההרס הכי גדול שהיה בישראל אי פעם", אמר ראש העיר, צביקה ברוט. "160 דונם, 120 בניינים שנפגעו, 20 להריסה מיידית, עוד 20 להריסה בעתיד, 2,000 נפש שהפכו בבת אחת להומלסים, יותר מאחוז אחד מהאוכלוסייה".
ברוט, 45, הוא מקרה יוצא דופן: עיתונאי שהלך לפוליטיקה ונשאר בן אדם. כשרץ לקדנציה שנייה, 70 אחוז מהבוחרים הצביעו בעדו – עניין לא פשוט בעיר כמו בת-ים. רוח טובה, שכל ישר, מסירות לתושבים וכיפת מיקרו: יש לו כל מה שהיה נורמה בליכוד הישן והולך ונעלם. אל הזירה הוא הגיע שלוש דקות וחצי לאחר הפיצוץ.
הרמטכ"ל אייל זמיר, שבא לבקר במהלך המלחמה, אמר לו משפט מעניין: "כדי שאצליח באיראן, אני צריך לדעת שמס רכוש יעבוד טוב בבת-ים". מה הקשר בין איראן לבת-ים, תהיתי, וברוט חזר על מה שהסביר לו זמיר: אם לא יהיה טיפול נכון באנשים שנפגעים בעורף, הצעקה תהיה גדולה, והדרג המדיני לא ייתן לצבא להמשיך.
הגיוני. שני הבניינים הגדולים שנהרסו כליל נבנו סמוך זה לזה: האחד עבר תמ"א 38, כולל ממ"דים; האחר יועד לפינוי-בינוי. באחד לא נפגע איש; באחר נהרגו תשעה. גרם המדרגות התמוטט ונפל למטה, יחד עם החדרים. כשברוט הגיע לשם, גבר ישב על המדרכה, מכוסה בשכבת טיח לבנה. אשתו והוא ישנו בחדר השינה. הוא קם עם האזעקה, הלך כמה צעדים לתוך הדירה, ואז הגיע הטיל ולקח את החדר עם אשתו. גופתה נמצאה למטה, לאחר חמישה ימי חיפושים. "יש לי 2,000 אנשים בטראומה", אמר ברוט. הוא שכר להם חדרים בבתי מלון בתל-אביב. את בתי המלון בבת-ים שמר למקרה שיהיה שיגור נוסף.
בבניינים שניתן להיכנס אליהם מאפשרים לדיירים להיכנס, חבושים בקסדות, עם ליווי של מהנדס, פקח עירוני וחייל מפיקוד העורף. הם לוקחים מהדירות תכשיטים, אלבומי תמונות, תשמישי קדושה, מזכרות אישיות. "בעלי הדירות יקבלו פיצוי", אמר ראש העיר. "הבעיה הגדולה היא השוכרים. 60 אחוז מהמפונים גרו בשכירות. אין להם כלום – לא רכוש, לא זכויות. אני מנסה לשכנע את האוצר לתת להם סכום שיכסה שלושה חודשי שכירות. מחירי השכירות בסביבה כבר עולים, בגלל הביקוש".
האוכלוסייה שייכת ברובה לרובד סוציו-אקונומי נמוך. אותה טראומה כמו בדה-וינצ'י ובברודצקי בתל-אביב, אבל התמודדות אחרת. ברוט מציע שהמדינה תקים מינהלת, כמו "תקומה" שמטפלת במפונים בעוטף, אולי "תקומה" עצמה. "המדינה יכולה להרוויח פה המון כסף", אמר. "במקום בניינים בני שתיים ושלוש קומות יקומו מגדלים. עם המדינה או בלעדיה, המקום הזה יפרח".
שאלתי אותו על הביזה. "לא תאמין", אמר. "לאחר אסון כזה חשבתי שלא יהיו בוזזים. טעיתי. בשעה הראשונה לאחר הפיצוץ תפסנו בוזז, מאבטח ששכרנו כדי לשמור על השכונה. פיטרנו אותו ואת הקבלן שהביא אותו.
"צעירים מרהט באים לבתי המלון ומציעים למפונים להביא להם רכוש שנשאר בדירות. יש תעריף מסודר – 300 שקל תמורת תכשיטים, 1,000 שקל תמורת בגדים, כי בגדים קשה יותר להסתיר. זרקנו אותם מכל המדרגות".
לחיאני התקשר? שאלתי.
שלמה לחיאני, ראש העיר לשעבר וקבלן גדול, רדוף פרשיות, הוא דמות מיתולוגית בבת-ים.
"התקשר", השיב ברוט. "מיד לאחר האסון. חשבתי שהוא מטלפן כדי להביע זעזוע, אבל הוא היה לגמרי פרקטי. יש לי פתרון, אמר. תמנה אותי לפרויקטור הבינוי.
"לרגע לא ידעתי מה להשיב. אחר כך אמרתי, סליחה, אנחנו עסוקים באיתור הנעדרים".
