דרך אחד מהצינורות שבעזרתם אני ניזון במידע על אלבומים חדשים, גיליתי שלגרייטפול דד יצא אוסף מורחב המבקש להציג את יכולותיה על הבמה לאורך השנים. מדובר בכארבע שעות שנארזו תחת השם המתבקש The Music Never Stopped. ההיקף הלא מבוטל הזה הוא רק קמצוץ ממה שנפרש לאורך הקופסה האימתנית באמת של הלהקה, Enjoying the Ride, שיצאה במקביל ומציגה לאורך 60 (!) דיסקים 17 הופעות שערכה הלהקה בין השנים 1994-1969.
בתחילת ההאזנה לאוסף השאלה שעלתה לי בראש היא "למה?" שעה וחצי אחרי, היא התחלפה ב"למה לא?" לקומונה המוזיקלית שהנהיגו ג'רי גרסיה המנוח, בוב וויר יבדל"א ויתר חבריהם היו אלבומי אולפן מופלאים (ואלו ממש לא רק American Beauty ו-Workingman's Dead עם הצליל היותר קל לעיכול), אך הפורטה שלה הייתה הבמה. הם ידעו את זה, הקהל שלהם ידע את זה, ובעיקר חברת התקליטים שלהם – שממשיכה לארוז מחדש הופעות ישנות שלה בתדירות שבה ראש הממשלה מעלה סרטונים – יודעת את זה.
ועדיין, למרות תחושת המסחור והמחזור, The Music Never Stopped היא מקום טוב מאוד להתחיל בו את המסע שלכם להכרת הגרסה הבימתית של הלהקה מסן-פרנסיסקו שמעולם לא זכתה להכרה ראויה בארץ. לא בכמעט 30 השנים שבהן פעלה, וגם לא ב-30 השנים שחלפו מאז.
יש פה לא מעט רגעי אושר, למשל Playing in the Band הנלקח מהופעה של הדד ב-1973 בניו-יורק. הוא מיטיב להציג את האופן שבו גרסיה וחבריו ידעו לקחת שיר בן ארבע-חמש דקות ולהפוך אותו לג'אם הנמתח על פני 20 דקות שבהן כל אחד מחברי הלהקה זוכה להפגין את כישוריו.
בהמשך תגלו בין היתר גם את Touch of Grey, אולי הלהיט האחרון של הלהקה, כאן בביצוע באמצע האייטיז מהופעה בברקלי, קליפורניה. גם Eyes of the World בגרסה חיה מקולורדו של 1979 ו-Truckin היחסית מוכר בביצוע מ-1989 באינדיאנה, הם נהדרים. ויש עוד הרבה.
אפשר לבצע לא מעט מטלות בית כשמאזינים לקרוב לארבע שעות של הגרייטפול דד על הבמה. כל אחת מהן פחות מבאסת, כשגרסיה וחבריו מנגנים ברקע.
