סג'א נאשף, אחות בבית החולים אלי"ן לשיקום ילדים ונוער, היא מומחית בטיפול במחלות גופניות שמתעוררות על רקע נפשי, ובארגז הכלים שלה, לצד אמפתיה בלתי נגמרת, יש גם השכלה פסיכיאטרית ופילוסופית, לימודי ביואתיקה לתואר שני, ועכשיו היא גם התקבלה ללימודי התמחות בשיקום. אה, ואם תהיתם, היא גם אמא לשתי בנות.
אז מתי יש לך זמן לחיות?
"אני חיה תוך כדי, זה חלק מהחיים", היא אומרת בצחוק גדול.
מעבר ליכולת המקצועית, היא נחשבת לדמות משמעותית עבור מטופלים ומשפחות בזכות גישה שמצליחה לחבר בין טיפול רפואי מדויק לבין הקשבה, גישור תרבותי ואנושיות. בחודש מאי האחרון היא זכתה בפרס ההומניות בסיעוד על שם האני ביווט מטעם בית הספר האקדמי לסיעוד שמיר (אסף הרופא).
לדבריה, "בכל שנה מתקבלים לאלי"ן, בית החולים שמתמחה בשיקום ילדים, עשרות ילדים ובני נוער שמגיעים עם אבחנה של מחלות גופניות על רקע נפשי. לא מדובר באבחנה שכיחה. זה תחום מאוד ספציפי שמטופל במרפאה מיוחדת אצלנו. הם מגיעים עם תלונה על כאב באזור מסוים ללא הסבר גופני או אבחנה גופנית. במהלך האשפוז אצלנו אנחנו מבינים שהטיפול מצריך שילוב של פיזיותרפיה ופסיכולוגיה. בעוד שבמדינה המוסדות מחולקים לפי בריאות הנפש והגוף, אצלנו יש מפגש שיקומי שמאפשר לעשות גם טיפול פסיכולוגי וגם טיפול פיזי, דבר שלא קיים במקומות אחרים".
ומה המקרים שבהם את רואה את מרב הפניות של חיבור בין גוף ונפש?
"לרוב זה משהו שמתפתח בפתאומיות. יום אחד לא מצליחים ללכת או שמופיעה תלונה על כאב חזק באזור מסוים בגוף. במיון מקבלים תרופות חזקות שלא עוזרות ואחרי שנה או שנתיים של בירור מגיעים אלינו ומתחילים שיקום בטיפול באותן טראומות שהודחקו ומקבלות ביטוי גופני".
אז את צופה שבגלל הטראומה של השנתיים האחרונות, תהיה עלייה בפניות אליכם?
"אני חושבת שבכל התחום של טראומה תהיה עלייה, גם הפיזית וגם הנפשית".
מה הדבר שהכי עוזר למי שנמצאים בטראומה?
"קשר אנושי וליווי. שיהיה לפחות אדם אחד שיכול לתת תחושה שהוא מלווה, באמת מאמין במטופל ונמצא שם בשבילו. זה חשוב כי הקשר האנושי נותן לנו המון כוח ומחזיק את היכולת לתפקד. הרי טראומה היא מצב שבו רצף האירועים ותוכנית החיים הרגילה נקטעים. כאשר יש דמות קבועה שנותנת כוחות, זה מחזיר אמונה ומשקם את תחושת הביטחון, שהיא הדבר שהכי נפגע בשנתיים האלה".
עבור המטופלים שלה, נאשף היא הדמות הזו. נוכחת ברגעים הקשים ביותר שלהם, ופועלת ברגישות וביצירתיות כדי להפוך את השיקום לחוויה מחזקת. כך, למשל, אחד מאלה שטיפלה בהם לאחרונה הוא ילד בן תשע שאיבד את אמו בשריפה. נאשף לקחה עליו אחריות אישית, בשעה שאביו עסוק בטיפול בתשעת הילדים האחרים, היא בנתה עימו יחסי אמון, ליוותה אותו רגשית ופיזית – גם מעבר לשעות העבודה, ומסייעת לו להשתקם.
במקרה אחר היא חיברה בין שתי אמהות – אחת מאשקלון ואחת מחברון – שהילדים שלהן שכבו באותה מחלקה. תוך כדי שיח רגיש, במהלך ערב מתוח מאוד במציאות הישראלית, היא הצליחה לייצר ביניהן קשר שתמך בהן לאורך התהליך.
"במצבים של משבר, מחלה, כאב, עצב, כולנו הופכים להיות דומים, ולא משנה לאיזו קבוצה אתנית או דתית אנחנו משתייכים. אנחנו מחפשים את הדומה לנו, ושם פורץ כל האנושי ששם בצד את ההגדרות בתעודת הזהות. אנחנו חוזרים להיות בני אדם פשוטים שגם מתפללים ביחד. זה מעורר מחשבה על מה אנחנו נלחמים בכלל, אם בסופו של דבר אנחנו כל כך דומים", היא אומרת.
על התפיסה הזו היא קיבלה את הפרס, שלדבריה לא מגיע לה באופן מיוחד אלא לכל האחים והאחיות בבתי החולים. "בבית חולים מתקיימת בין המטופלים וגם בינם לבין אנשי הצוות חוויה אנושית בסיסית שבה אנחנו מתקלפים מהכל ונתונים לאותו גורל, תומכים אחד בשני בלי הבדל מגדר דת ומוצא", היא מדגישה, ומציינת שלימודי הפילוסופיה עזרו לה להגיע להבנה הזו.
"הפילוסופיה השפיעה גם על איך שאני חושבת וגם על איך שאני חיה את החיים המורכבים האלה", היא מסבירה, "את כל מה שלמדתי בתיאוריה הרי פגשתי לאורך השנים בשטח, בבית החולים. השילוב חידד לי את ההבנה מה זה טיפול, מה תפקידו של מטפל ואיך ניגשים לאדם במצוקה. וגם למדתי לחשוב על העומק של מושגים כמו חמלה, אוטונומיה, סבל, שפוגשים כל כך הרבה במצבים של חוסר אונים".
סג'א בת ה-32 מתגוררת בירושלים. היא גדלה בסביבה מוסלמית שמרנית, ודווקא זה גרם לה לרצות לראות דברים אחרים: "למזלי הצלחתי לצאת מהסביבה, לחיות לבד, להיות עצמאית. הרבה ממה שאני יודעת וחושבת למדתי בזכות התרבות הישראלית שבתוכה אני חיה. וכשנחשפתי לתרבות הישראלית – גם לדתיים, גם לחרדים, גם לחילונים – עשיתי תצפית סוציולוגית ולמדתי שיש הרבה השקפות בעולם, אבל שהמשותף יותר גדול".
את חושבת שיש לנו סיכוי להתאחד? לכל האנשים שחיים בישראל?
"אם אמא מחברון הצליחה להתאחד עם אמא מאשקלון, אנחנו יכולים להתאחד – בתנאי שלמרות המחלוקות, נחפש את המשותף בינינו. אני מאמינה שכל האנושות היא גוף אחד. אבל זה דורש מכולנו רצון חזק מאוד, לגלות אחריות לחיים המשותפים כאן ולרצות שזה יצליח. להתחיל ביחד חיים חדשים וטובים".
את אופטימית. זה מצוין.
"כי החיים בתוך בית החולים משפיעים על האופן שבו אני רואה את החיים מחוץ לבית החולים. אין לנו ברירה אלא לחיות ביחד. לפני שבוע נשאלתי באיזו מילה אני יכולה לסכם את מה שאני עושה, והדבר הראשון שעלה לי זה שאני עושה הכל, מהמקום שלי, כדי להשפיע על העולם להיות מקום טוב יותר, דרך עתידם של הילדים שאני מטפלת בהם. אם כולנו נחשוב שזה למען הילדים, יש לנו סיכוי לשנות".
