גבירתי.
אתמול, כשהעמודים של הדמוקרטיה התנדנדו ככה יפה; וח"כ טלי גוטליב; תתבייש, בושה, תתבייש, בושה; באמוק כזה; בנחישות של D9 עם כף מונפת; ושריקות בוז, והעלבות, ו"ערל לב" מצד לימור סון הר-מלך; ופינוי עצוב של משפחות שכולות שזכאיות לתשובות אמיתיות ודיון פתוח; ותחינת נשיא העליון, "אני אבקש, אני אבקש"; כי אם לא מכירים בו, לפחות שהרשות השופטת שלו תשרוד את הדיון.
אתמול, כשכל זה קרה, מה הרגשתם? תמכתם? דפדפתם בקטע של נו, מה חדש? חשבתם שזה מקדם את המטרות שלנו כעם בעת הזו?
וכשטראמפ, ההוא שאמור להיות המבוגר האחראי על הציוויליזציה החופשית, יוצא לאחרונה שוב ושוב לגיחות במזרח התיכון, הפעם מעל הרשות השופטת שלנו; בציוצים שמשמעותם אין שופטים בירושלים, יש מלכים בוושינגטון ובקיסריה. מה אז? מדבר אליכם?
שטיח.
ברור לי שלא כולם מתאבלים.
מערכת המשפט הישראלית הופכת לאט-לאט לשטיח הדלת של החברה הישראלית. של הדמוקרטיה שלנו. ברשתות, בקבוצות הווטסאפ, יופץ מעת לעת פסק דין שאולי ירתיח, יקומם לעניינו – ובסוף תפקידו, גם אם יהיה אחד מאלף, ללמד על ההם, העוכרים שעל כס המשפט, ששוב נלחמים בעמם.
זה, לצד פמפומו כדמון של הנשיא ההוא שפרש לפני כ-20 שנה. וכמובן הטחת הבוץ בעת אסונות בחבורת המנותקים מבג"ץ, שכביכול שוב כבלה את ידי הממשלה.
לפני כמה חודשים, אני לא אשכח, נכנסתי למונית. על צג הטלוויזיה, שהייתה לו ברכב, הוקרנו מראות מזירת פיגוע במרכז ישראל. משהו מאותו הרגע.
מה קרה, הצבעתי על המסך. "בג"ץ", הנהג השיב.
התרסה.
הממשלה הזו מדברת אלינו בשתי פנים.
בטקסים ממלכתיים, כשהקואליציה מתנדנדת, כשצריך אותנו בחזית או בעורף, כשיש מלחמה באיראן – פתאום מדברים אחדות. פתאום בא נתניהו ואומר "עם כלביא". אומר בזכותכם, מחייך אלינו והכל.
ובשאר הזמן הדיבור הוא בהתרסה באמצעות מהלכים פוליטיים. או התלהמות. או ביטול חלקים בעם. או מוסדות. או דרך מינויים מעוררי מחלוקת. כאלה שאפשר, למען הקונצנזוס והסדר הדמוקרטי, להעניק להם מראית של תקינות. מינוי ראש השב"כ למשל. למען השם, היינו מוכרחים את הכאוס של אתמול? זה באמת מה שהיינו צריכים?
ובסוף אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך לאיזה ממשלה להאמין – לזו של ימי המערכה המאוחדת באיראן או לזו של אתמול? ואיזו הנהגה נפגוש מחר?
מדרגות.
בסוף הכל צרכים.
בדיוק כמו שברור לנו מתי הכל החל – כשנתניהו ושריו הצטלמו על מדרגות בית המשפט המחוזי בירושלים, אי אז בפתח משפטו ב-2000 – ברור לנו שברגע שמשפט נתניהו ייעלם, מרבית התופעות סביבנו, שיושבות מעלינו כמו עננה, יתפוגגו: העליהום חסר הרסן, החרם על נשיא העליון, הקרקס המסוכן שאליו הופך כל דיון בית משפט שמעמת בין הרשויות, התסיסה הלאומית שאליה נגררנו, אולי אפילו חלק מהצרות הקיומיות כמו שרמז החבר הנאמן טראמפ.
כנראה יהיו כאלה שלרגע או שניים ימחו. רוטמן, בן גביר, כאלה שיאחרו להבין. אבל בסוף, כמו אז על מדרגות בית המשפט, כולם יתיישרו. עמוד שדרה, כבר למדנו, הוא לא מחצב שיש לנו עודף ממנו בשדרה המנהיגותית.
וחוץ מזה, שום דבר לא אישי. הכל תלוי אינטרס. כשמרוצים מבית המשפט, יש שופטים בירושלים. כרגע אין, ובגדול. הכי בגדול.
