מול המחזה המלבב שעתיד להתרחש בעוד שלושה ימים בבית הלבן, אין לי אלא להביא פסוק מהמקורות. "זונות מפרכסות זו את זו", נכתב בתלמוד בבלי, מסכת שבת, עמוד ל"ד. חנה זמר המנוחה, עורכת העיתון "דבר", הייתה שולפת את הפסוק הזה בכל פעם שראתה פוליטיקאים מזייפים אהבה מול המצלמות. פעם, במהלך נסיעת עבודה לאיסטנבול, קפצתי לגלאטה, שהיה רובע החלונות של העיר. סמטאות צרות, חשוכות, בתים חשופים, נשים שמפרכסות, מאפרות, מייפות זו את זו לעיני הלקוחות. "תלמידי חכמים לא כל שכן", כתבו חז"ל.
אנשים חכמים היו רבותינו. כאשר תראו את טראמפ ונתניהו רוכנים קדימה בכיסאותיהם המרופדים בחדר הסגלגל, רק אח מפרידה ביניהם, מהנהנים, מצקצקים, מרפדים זה את זה בשבחים מפליגים – זכרו את התלמוד הבבלי.
2 צפייה בגלריה
(השינוי במעמד החטופים הוא סימן: הפגנה למען עסקה ונגד נתניהו, אתמול בניר עוז | צילום: אמיר כהן, רויטרס)
נתניהו ביקש מהבית הלבן להקדים את ביקורו: הוא יודע כמה תזזיתי יכול להיות המארח. אם הכל ילך כמתוכנן, הביקור בוושינגטון ישלב חגיגה על איראן עם חילוץ מעזה. טראמפ וציוציו אמורים לשמש משקל שכנגד לכל איום שישמיעו סמוטריץ' ובן גביר לקראת נסיגה אפשרית. למרות געגועינו העזים לממשל צבאי בעזה, ליישב במתנחלים את חולות תל א-סולטן ובית-לאהיא, להפיכתם של נערי גבעות לנערי חוף, לא נוכל להיות כפויי טובה לנשיא שנתן לנו את פורדו.
"מאז 11 באוקטובר 2023 נתניהו עושה רק פוליטיקה", אמר לי השבוע אדם שעבד איתו לאורך רוב התקופה (ב-7 באוקטובר הוא לקה בהלם, שחלף בהדרגה; ב-11 באוקטובר התקבלה ההחלטה הפוליטית הראשונה בקבינט המלחמה).
הדעות במערכת הפוליטית חלוקות: האם פניו להסדר שיוציא את צה"ל מרוב עזה, יחזיר את החטופים, יסלול את הדרך לנורמליזציה עם סעודיה ויאפשר לו להכריז על בחירות מוקדמות ולנצח בהן – או פניו להלבנת המשך השלטון של הקואליציה הנוכחית, בלי להסתכן בבחירות, תוך העמקת הקרע הפנימי וההפיכה המשטרית.
יש סימנים לכאן ולכאן. השינוי במעמד החטופים ומשפחותיהם הוא סימן מסוג אחד. שחרור החטופים לא היה אף פעם מטרה לכשעצמה: הוא היה כלי, ארגומנט. בהתחלה נתניהו הדחיק את קיומם: הם היו הבעיה שאסור להזכיר אותה. לטובתם, כמובן, כמו שאמרה שרה נתניהו.
אחר כך הם היו לנטל, לאויב, לסוכני חמאס. את עינב צנגאוקר, המנהיגה והסמל של המאבק למען עסקה, רדפו ללא רחמים, איימו עליה במותו של בנה ובמותה שלה. ואז הגענו לשלב השלישי, השלב שבו הבין נתניהו שהוא מסתבך בעזה. עסקה לשחרור החטופים הפכה למטרת המלחמה העיקרית; משפחותיהם חזרו להיות יקירות האומה. אם נתניהו מבקש לסיים את הסיפור הרע בעזה, החטופים ומשפחותיהם יסללו לו את הדרך.
השינוי בפרשת הגיוס הוא סימן הפוך. אם פניו של נתניהו להסדר ולבחירות, הוא היה צריך להרחיק את עצמו מהחרדים. ההשתמטות החרדית היא רעל פוליטי: היא שנואה על בוחרי ליכוד מן המניין ושנואה במיוחד על החברה הציונית-דתית, שאת קולותיה נתניהו מבקש. אף על פי כן הוא הפעיל לחץ אדיר על יולי אדלשטיין, ראש ועדת החוץ והביטחון. בהפוך על הפוך, גם המלחמה עם איראן הייתה טיעון בעד חוק השתמטות: לא מזעזעים את הקואליציה בעת מלחמה.
אדלשטיין נשבר, כנראה. טיוטת החוק רוקנה מהסנקציות האישיות שהוטלו על סרבני גיוס. ההקצבות הכספיות הוחזרו. אישור החוק כפי שהוא, בתמיכת הסיעות החרדיות, יעורר התנגדות ציבורית רחבה, גם של תומכי הממשלה, אבל יאפשר לה להמשיך לכהן. זה סימן.
כדי לסבך את הדברים עוד, יש מי שמנפיק תרחיש נוסף, לא פחות מרעיש: פני נתניהו להסדר, להחזרת החטופים, ליציאה מרוב עזה, לסיום המלחמה, לנורמליזציה עם העולם הערבי הסוני. לאחר שיסיים את המבצע האדיר הזה יחתום על עסקת טיעון עם התביעה במשפטו ויפרוש, בשיא תהילתו, עטוף באהבת העם כולו והערצת העולם. הוא עייף, אמר לי שר לשעבר. האם יפרוש, שאלתי. המשפחה לא תיתן לו, אמר.
איך נתקעו המרכבות
ב-16 במאי יצא צה"ל למבצע שכינויו "מרכבות גדעון". שותפו בו ארבע אוגדות ובהמשך חמישית. על אף שבצה"ל עדיין לא מודים בכך, האכזבה גדולה. מול ההצלחות הצבאיות המרשימות בלבנון ובאיראן, המבצע בעזה, נכון לכתיבת שורות אלה, מסתכם בכישלון צורב. המניע היה פוליטי, ההחלטה הייתה של אדם אחד והמחיר גבוה: 20 לוחמי צה"ל שנהרגו ביוני, שני הרוגים במאי ועוד שניים ביומיים הראשונים של יולי; מאות בלתי מעורבים שנהרגו בצד הפלסטיני; תמונות קשות בעולם; סימני התעשתות של חמאס.
פעולות הכיבוש דחקו את האוכלוסייה לשני מעגלים גדולים ואחד קטן: מעגל עזה ושכונותיה; מעגל המוואסי; ומובלעת קטנה יותר מלב חאן-יונס עד פאתי מחנות המרכז. החשד הוא שבכל מעגל כזה יש חטופים חיים. כל התקדמות של צה"ל עלולה לעלות בחייהם.
כדי להבין איך נתקעו מרכבות גדעון בחולות של עזה, צריך ללכת אחורה, אל לוח הזמנים שצה"ל הציג לקבינט באוקטובר 2023. הלו"ז דיבר על שלושה שלבי לחימה שיסתיימו בפירוק חמאס לאחר 11 חודשים עד שנה.
למלחמה היו חמש מטרות מוצהרות, לא בסדר הזה: חיסול הכוח הצבאי של חמאס; חיסול ההנהגה שלו; הבטחת חופש הפעולה של ישראל; כינון שלטון אחר בעזה; השבת החטופים. שלוש המטרות הראשונות מולאו באפריל-מאי 2024, לפני יותר משנה. שתי המטרות האחרונות חייבו מהלך מדיני, לא צבאי.
נתניהו סירב לעשות את המהלך הנוסף. הוא חשש מפירוק הממשלה. הסירוב עלה בחיי חטופים ולוחמים. הממשלה דישדשה בעזה שנה ואז יצאה למבצע צבאי שאפשר לקרוא לו "מלחמת סמוטריץ'" או "מלחמת נתניהו". הטיעון היה שהמבצע יביא עסקה לפי התנאים שהציבה הממשלה. זה לא קרה. האמת, זה לא היה אמור לקרות. מטרות צה"ל נוסחו על פי משאלות לב, לא על פי האפשרויות הריאליות בשטח. הנאומים האופטימיים של הרמטכ"ל והאלופים נועדו לשפר את המורל של הלוחמים. בפועל, הרמטכ"ל תמך בעסקה כוללת, שתחזיר את כל החטופים ותכונן הפסקת אש קבועה (חמאס לא דיבר אף פעם על הפסקה מוחלטת של המלחמה עם ישראל. הפסקת המלחמה מנוגדת לאידיאולוגיה שלו. לשיטתו, הוא מוכן להודנה או לתהדיאה, הפוגות למשך זמן מוגדר).
הניסיון מלמד שהצד הפלסטיני נשאר בדרך כלל בעמדתו: ממשלות ישראל משנות עמדות כל הזמן. אם יש עכשיו תקווה לעסקה, היא נובעת בעיקר מהשינוי שחל, אם חל, בתוכנית הפוליטית של נתניהו.
נפלאות הטכנולוגיה
סוגיית הגרעין האיראני מתגלגלת בישראל מאז 1993, כשח"כ אפרים סנה העלה אותה לראשונה, בנאום במליאה. בצבא העלו תוכניות; בממשלה זעקו מרה וציפו שהעולם יעזור. כאשר אביב כוכבי היה רמטכ"ל, הוא גיבש תוכניות וביקש תקציב. נתניהו לא שש לתת. בנט אמר לאחרונה שכאשר הגיע ללשכת ראש הממשלה, מצא שולחן ריק. זה נכון ולא נכון: השולחן לא היה ריק, אבל בנט הקציב שישה מיליארד שקל שאיפשרו לקנות חימושים ולהרחיב ולהעמיק את התוכניות.
נתניהו רצה לתקוף את איראן אבל לא האמין שהצבא מסוגל לעשות זאת. הוא בנה על תוכנית שהציג המוסד. כאן נכנס לתמונה שר הביטחון גלנט: הוא הכפיל את ההקצבה לצבא. לגבי המוסד, הוא טען שהתוכנית מופרכת. היא לא תהיה קטלנית דיה ולא תספק את ההישג ההכרחי להפסקת הפרויקט. יוסי כהן השתכנע. דדי ברנע חשב אחרת. נתניהו לא קיבל החלטה.
לפני שנה התבצע תרגיל בשטח שבדק את תוכנית המוסד. התרגיל היה מוצלח. המסקנה החד-משמעית הייתה שאין סיכוי להוציא אותה אל הפועל.
מה שהתבצע בסופו של דבר היה התוכנית של הצבא. לגלנט מגיע הקרדיט, גם להרצי הלוי ולזמיר. אבל עיקר הקרדיט מגיע לחיל האוויר ולמודיעין. הם עשו שם דברים מופלאים. הטכנולוגיה עבדה כמו שלא עבדה באף פעולה צבאית באף מלחמה בעולם עד היום.
אחרי 7 באוקטובר נהגו לומר שהטכנולוגיה מתה; אחרי איראן, שקמה מחדש. הסיפור יותר מורכב: הטכנולוגיה הייתה מופלאה גם בעבודה של המודיעין בעזה: כל הכבוד ל-8200. אבל מי שרואה הכל, ופוגע בכל, מועד לסוג של עיוורון. הטכנולוגיה משכרת, ממכרת. היא מביאה ליוהרה, לביטחון עצמי מופרז, לזלזול באויב. זאת מתנת המדיאה שלה, תרומתה הפחות מהוללת למחדל 7 באוקטובר. אסור לנו לחזור על אותה טעות.
המלחמה הלא–נכונה
דוד זיני נחשב לקצין קרבי טוב, אמיץ, ישר, מסור. במקרה הטוב, מבחינתו, מסלול הקידום שלו בצבא עשוי היה להסתיים בתפקיד של אלוף פיקוד. שוחחתי עם אחד המפקדים שמקפיד לשבח אותו כחייל. "לתפקיד ראש השב"כ הוא לא מתאים", אמר. "זיני מחלק את העולם לטוב ורע, לשחור ולבן. זה הפוך ממה שנדרש מאיש מודיעין, ומראש שב"כ במיוחד".
כל מי שמכיר את עבודת השירות יכול להבין את המורכבות: בין החלטה על סיכול של פעיל טרור לחקירתו ואחר כך להפעלתו; בין מלחמה בפלסטינים לייצוג ענייניהם מול הממשלה; בין קהיר לירושלים; בין טרוריסטים ערבים לטרוריסטים יהודים; בין מתן אבטחה לאישיות ציבורית לשמירת סודותיה. הכוח עצום, גם הכוח להרוג, ללא השוואה לתפקידים אחרים. ראש שב"כ ניכר גם במה שהוא מחליט לא לעשות ובמה שהוא מסרב לעשות.
על פי שמועות, לאחר שהרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, הודיע שהוא פורש מתפקידו, בקבינט המשפחתי של נתניהו המליצו על מינוי זיני או אלוף רומן גופמן, המזכיר הצבאי. שר הביטחון הטרי ישראל כ"ץ הבין שמינוי מהסוג הזה יעורר סערה והחליט להמליץ על זמיר, שבנסיבות שנוצרו היה המועמד המתבקש. לפי אותן שמועות, הסקנדל שכ"ץ חטף בטלפון, במהלך נסיעה, היה כל כך קשה, שהוא לא חש בטוב. אם יש אמת בשמועות או הן שקר, אינני יודע. מה שברור הוא שזיני הפך שלא בטובתו לאצבע בעין.
הוויכוח על דרך המינוי שלו לראש השב"כ הוא עניין פורמלי, עניין פתיר. הוא לא מצדיק את הדרמה בבית המשפט העליון ובוודאי לא את ההתערבות הגסה של משפחות שכולות בדיון. הכבוד לשכול הוא ערך מקודש בחברה הישראלית, אבל הוא לא מעניק רישיון להתפרעות.
הכל חוזר לסדר העדיפויות של ראש הממשלה: האם כאשר הוא מחליט על מינוי הוא רואה לפניו את טובת המדינה או את חשבונו האישי. זיני מצא את עצמו במלחמה הלא-נכונה.
החלילן מתל–אביב
ביום רביעי בערב כינס גדי איזנקוט מסיבת עיתונאים במיקסר, מתחם עבודה בגני התערוכה בתל-אביב. חמש דקות לפני המועד יצאה התרעה מפיקוד העורף. באין הגנה אחרת יצאו העיתונאים, איזנקוט בראשם, למצעד בכיוון החניון של בנייני אקספו. עוד אירוע מוזר בקריירה פוליטית יוצאת דופן: איזנקוט על תקן החלילן מהמלין. ההגנה בחניון הפתוח לא הייתה הגנה; האירוע לא היה אירוע. העיתונאים צילמו בניידים שלהם כאחוזי דיבוק. איזנקוט, בחיוך קטן, נבוך, נענה לכל בקשותיהם.
הוא פרש מסיעת המחנה הממלכתי בשני נימוקים: הראשון, הסירוב של בני גנץ לקיים הליך בחירה פתוח, דמוקרטי, לראשות המפלגה; השני, הביקורת שלו על תפקוד האופוזיציה.
לדעתי הוא טועה לגמרי בנימוק הראשון, צודק לגמרי בשני. בישראל אין יותר מפלגות דמוקרטיות. כל מפלגה שייכת למי שעומד בראשה: הליכוד לנתניהו, ש"ס לדרעי, יש עתיד ללפיד, ישראל ביתנו לליברמן, עוצמה יהודית לבן גביר המחנה הממלכתי לגנץ, הדמוקרטים לגולן, החרד"לים לסמוטריץ', החרדים לאדמו"רים, כל אחד והחצר שלו. זה לא טוב, אבל לא נורא. חבל להשקיע אנרגיה בתיקון מה שלא ניתן לתיקון. מה שנורא הוא תהליך ההשמדה של הדמוקרטיה במדינה. משם צריך להתחיל.
הוא צודק בביקורת שלו על האופוזיציה. גנץ, כתבתי פעם, מבקש להיות לראש ממשלה בשיטת הרצוג: להיות בסדר עם כולם. אולי זה טוב לנשיא; בטוח שזה לא עובד למנהיג אופוזיציה. לפיד חי תחת תקרת זכוכית. הוא מפחד להבקיע אותה. ההתנהגות הפחדנית שלו מול ההסתערות של סיעות הימין על איימן עודה מלמדת כמה הוא מבוהל. הוא יודע שלא עודה על הכוונת אלא החברה הערבית כולה; הוא יודע שבלי הערבים לא יחזור להיות ראש ממשלה. אף על פי כן הוא משותק.
איזנקוט מבקש ליצור גוש מפלגות ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, שילך יחד לבחירות: אלטרנטיבה לנתניהו ולקואליציה שלו. הוא מוכן להוביל את הגוש הזה. הרעיון נוסה בעבר, בהתארגנויות כמו כחול לבן. הוא ראוי לבחינה נוספת, גם בגלל הסכנה האמיתית מהמשך כהונתה של הקואליציה הנוכחית, גם בגלל שאיזנקוט הוא איש נקי, רציני, ראוי ומקובל על כל הבוחרים במה שמכונה מרכז-שמאל. מגיע לו צ'אנס.
ייתכן, אמרתי לו, שנכון יותר לחשוב הפוך: לרוץ לבחירות בנפרד, כל בוחר והמפלגה הקרובה לליבו, מבנט וליברמן עד יאיר גולן, ואז לאחד כוחות. ממשלת בנט-לפיד נפלה משום שלא השכילה להחזיק את החברים שלה יחד. איזנקוט, עקשן גדול, לא השתכנע.
שתי מפלגות יחזרו אחריו בכל המרץ: של לפיד ושל בנט. לפיד עשוי לוותר למענו על המקום הראשון. התקווה שלו תהיה לקבל בזכות איזנקוט את קולותיהם של המילואימניקים ומשפחותיהם. לפיד לא אומר להם הרבה: איזנקוט אומר המון. בנט ירצה לשבור באמצעותו את השסע בציבור הבוחרים: הוא יבוא עם הדתיים הממלכתיים והימין המתון; איזנקוט יבוא עם החילונים, הוותיקים, המרכז-שמאל. ברית המשרתים.
לרמטכ"לים לשעבר שהלכו לפוליטיקה יש חולשה אחת בסיסית: הם זוכרים לנתניהו את הימים ואת הלילות שבהם קיימו דיונים ענייניים, פוריים, על נושאים רציניים. נתניהו הפליא אותם בתפיסתו המהירה, בידע הרחב שלו, והם שתו את דבריו בצמא. הם מתקשים לעכל את העובדה שנתניהו הפוליטיקאי היה לאיש אחר, מרוכז בעצמו, משיחי, אכזר. הוא יידע להילחם בהם – איזנקוט, לצד בנט, יהיו קורבנות מרכזיים של מכונת הרעל אם יאיימו על שלטונו – הם יתקשו לגמול לו באותה דרך.
***
בשבוע שעבר הזכרתי את שלומי לחיאני, ראש עיריית בת-ים בעבר והיום ראש האופוזיציה בעיר, כמי שהציע את עצמו לתפקיד הפרויקטור שיבנה מחדש את השכונה שנהרסה בטיל איראני. לחיאני ביקש ממני להבהיר שהוא התכוון לקחת את הפרויקט בהתנדבות: רוב עסקיו היום בדובאי, והוא עושה בהם חיל.
