מלי גרוס חיה עכשיו באשקלון. בגיל 56, אחרי שארבע הבנות שלה כבר גדלו ועזבו את הבית, היא מתפנה להביט לאחור, על 20 השנים שחלפו מאז עזבה מרצונה את הבית באלי סיני, שהיה בצפון רצועת עזה. חיימון ז"ל ומלי היו המשפחה הראשונה שפונתה מהיישוב, ואולי גם בכלל מרצועת עזה. הם עזבו מרצון, ללא עימותים, אחרי שחתמו על חוזה לקבלת הפיצויים שהממשלה התחייבה לתת.
הם היו אז משפחה צעירה. מלי, חיימון ז"ל והילדות, שהיו קטנות בערב הפינוי: חניאל הייתה בת 17, עדי בת עשר, מור בת תשע וסאלי הייתה בת חמש. "אנחנו הגענו לאלי סיני לא בגלל מניעים אידיאולוגיים, אני מגדירה את עצמי אשת שמאל ולא היו לי שאיפות להתיישב שם כ'מסר'. באנו לשם בגלל הקהילה", מספרת מלי. "זה היה מקום שבו אנשים מכירים את כולם, קהילה מאוד קטנה. המטפלת בגן, למשל, היא גם השכנה או חברה. הכל היה נורא משפחתי".
כשההורים הבינו שתוכנית ההתנתקות יוצאת לדרך, ועליהם להתפנות מביתם, הם החליטו לצאת מרצון. "קיבלנו את הפינוי כעובדה מוגמרת, אבל כואבת. ברגע שזה הפך להיות חוק הבנו שאנחנו הולכים להיות עם החוק ולא נגדו. בבסיס הרעיון שלנו היה למנוע מהבנות מראות קשים. רצינו שבזיכרון של הבנות יישאר הנוף והיופי, אז הוצאנו אותן מבלי שיראו את מראות ההרס. הפכנו את האירוע הזה למקום יותר חיובי מאשר עצוב. לא השתמשנו במילים של 'גירוש' ו'עקירה', אמרנו לבנות שאנחנו עוברים דירה ובונים בית חדש".
גם אחרי שהחליטו להתפנות מרצון, הדברים לא הלכו חלק. עד לרגע האחרון לא היה למשפחה בית חלופי. "הכל קרה ממש בפוקס. אני כבר נואשתי מלחפש בית, וגם לא היה לנו כסף לכל המעבר. לילה אחד, קצת אחרי חצות, החלטתי שאני עושה מעשה. מצאתי את מספר הפקס בלשכה של ראש הממשלה אריאל שרון, כתבתי מכתב זועם מאוד שבו פירטתי את כל הקשיים, ושלחתי את הפקס.
"מוקדם בבוקר קיבלתי טלפון מלשכת ראש הממשלה, שסיפרו לי שבמקרה אריק עבר שם וקרא את הפקס ששלחתי. אחרי כמה דקות צילצל אליי עמרי שרון ואמר: 'תגידי בדיוק מה את צריכה ומה את רוצה – ונטפל'. הוא ממש ליווה אותנו והיה מקסים. זה היה ימים ספורים לפני 15 באוגוסט, התאריך שבו היינו צריכים לעזוב. אני נורא פחדתי, כי כבר הגיעו משאיות ושופלים להוריד את העצים ביישוב וגם שברו חלק מהחומות. נורא נלחצתי שלא מצאנו לאן לעבור. דיברתי עם עמרי והוא אמר לי 'תחתמי חוזה ומחר בבוקר יהיה לך את כל הכסף שאת צריכה'. באמת חתמתי באותו היום, וכבר למחרת אמרו לי במינהלת שכל התיק שלי מוכן. יצאנו ממש בדקה ה-90 ועברנו למושב מסלול שליד אופקים".
הייתם בעצם המשפחה הראשונה שיצאה מרצון מהיישוב.
"נכון. היו הרבה מאוד קשיים והתמודדויות. הפינוי פגע בהרבה מאוד אנשים שהכרנו, היו משפחות שהתפרקו, בני נוער וחברים שעברו את זה קשה מאוד ונושאים את זה עימם עד היום. כל חיי הקהילה השתנו, ומן הסתם היא כבר לא ממש קיימת היום. אנחנו עוד נסענו לאלי סיני אחרי שעזבנו, כדי להיות עם החברים וללוות אותם. בהתחלה גם היו הרבה מאוד כעסים, על כולם. בסופו של דבר, כל מה שרצינו זה למנוע מראות קשים מהילדים".
מאלי סיני יצאה המשפחה, כאמור, למושב מסלול. "מור עברה משבר מאוד קשה אחרי הפיגוע באלי סיני, שבו נרצחו לירון הרפז ואסף יצחקי ז"ל. הרכיבה על סוסים בחווה הטיפולית במושב עשתה לה טוב", שיתפה מלי. "אהבנו את המקום, בנינו שם בית וגרנו בו 11 שנים, הבית שם עודנו שלנו".
לפני שמונה שנים נפטר חיימון בגיל 55, אחרי חמש שנים של דיאליזה ומאבק רפואי. מלי לא קובעת שלעזיבת הבית הייתה השפעה על זה, אבל גם לא שוללת את הרעיון. "אני לא יודעת להגיד אם זו הסיבה, אני פשוט לא לוקחת את המחשבות לכיוון הזה. יש לי אחריות על הילדים ולא רציתי לשקוע בתוך זה. האם זה מה שגרם לו לחלות ולקרוס? קטונתי מלקבוע".
מאז פטירת בעלה מלי נדדה מעט בארץ, קפצה לתקופה לגור בניו-יורק וכעת היא גרה באשקלון. הילדות הגדולות כבר התפזרו ברחבי הארץ והעולם, והמחשבה על הבית באלי סיני נשארה זיכרון רחוק מאוד עבור המשפחה.
השנים שחלפו רק חיזקו אצל מלי את התחושה שהיה צריך לסגת מרצועת עזה. "יש עובדות שאין עליהן מחלוקת. תחשוב מה היה קורה לנו אילו היה אלי סיני ב-7 באוקטובר, זה היה נוראי. אני זוכרת בזמנו שאבי פרחן (תושב אלי סיני – מ"צ) אמר שאנחנו חומת מגן אנושית. אני לא הסכמתי עם זה, אני לא חיה באלי סיני כאילו אני בצבא. אין לי את הכלים, ובעיקר אין לי את הרצון, להתמודד מול אויב בתור אזרחית. לצערי, אחרי הפינוי שלנו נתיב העשרה נשאר המושב הקרוב ביותר לגבול, וכולנו יודעים מה קרה שם – לפני 7 באוקטובר ובמהלכו".
"במחשבה לאחור, אני אישית לא רוצה שאף חייל ייפגע, ולו יישרט, רק כדי שאני אחיה במקום שקט מהמם ופסטורלי", מוסיפה מלי. "באלי סיני הייתה קהילה נהדרת והיה תענוג להיות חלק ממנה, אבל עם כל הכבוד, חיי החיילים שווים הכל ופי כמה. אם היה שלום זה היה נהדר, אבל אין. אני לא רוצה לחשוב יותר מדי על מה היה קורה אילו לא היינו נסוגים או להפך. זה הכל ספקולציות והערכות, אך אחד לא באמת יודע".
ההתמודדות של תושבי עוטף עזה אחרי 7 באוקטובר, מול רשויות המדינה והצורך בשיקום, מחזירים את מלי לאותם הימים. "אני חושבת המון על מה שעבר על תושבי העוטף. זה לא פשוט לחזור הביתה במצב הזה, הסנסורים עובדים כל הזמן. אצלם החוויות באמת יותר קשות, ואני מקווה שימשיכו לתמוך בהם. אצלנו הקצו לנו כספים אחרי הפינוי, אבל לא באמת היה טיפול. הכל היה כסת"ח. המדינה לא נתנה מענה לבני הנוער ולקהילה. הילדים ראו אותנו נשברים, סדוקים, הכל היה כאוס אחד גדול. אני מקווה שהמדינה תצליח לראות אותם". ×
"שלחתי פקס זועם ללשכת ראש הממשלה, אריק במקרה עבר וקרא אותו. בבוקר הבן עמרי התקשר 'תגידי מה את צריכה - ונטפל'"
