חמאס, כך למדנו בסוף-השבוע, קרוב להסכים לעסקה שבמרכזה הפסקת אש ל-60 ימים תוך שחרור של 10 חטופים חיים ו-18 חללים. הצד שלנו ישחרר כ-1,000 אסירים ו-100 אסירי עולם. אתם מבינים מה קורה כאן? אחרי הדיבורים של נתניהו על "ניצחון מוחלט", חמאס עדיין מציב דרישות גבוהות. מה יש לדבר: נתניהו, בסופו של דבר, משלם במלואו את המחיר שמרצחי חמאס דורשים, ובתשלומים. אז למה לא לשלם בתשלום אחד, כולם תמורת כולם? רק משום שסמוטריץ' ובן גביר מאיימים לפרק לו את הממשלה.
בואו נודה על האמת: חמאס לא הובס - אנחנו הובסנו. במדינה נורמלית, הציבור היה אמור לומר לראש הממשלה ולחבורתו: שלמו והיעלמו לנו מהעיניים. אסור לנו להמשיך להיות קהל דומם במסע ה"ניצחון" שנתניהו עורך מיחידה אחת לאחרת.
בינתיים, נתניהו יוצא לוושינגטון למסע חנופה נוסף למנהל האירועים של האזור, דונאלד טראמפ. שופריו מהדהדים מסרים שלפיהם מדובר במסע שייצוק יסודות למזרח-תיכון חדש, בעקבות ההצלחות הכבירות של כוחותינו בשמי טהרן, ביירות ודמשק.
הרשו לי לקלקל את המסיבה: השליט הסורי שהפך מטרוריסט ליקירו של טראמפ לא יחתום על חוזה שלום תוך ויתור על רמת הגולן. לבנון תמשיך לסרב גם היא, לפחות כל עוד ערב-הסעודית לא מצטרפת. והסעודים ינרמלו איתנו את היחסים רק אחרי שהצד שלנו יביע הסכמה למתווה להסדר עם הפלסטינים.
נקווה שיהיה טוב, ושהמחיר ששילמנו בהרס והרג אזרחים במלחמה האזורית יוביל לתהליך שבסופו נהנה לפחות משנים אחדות של שקט.
"הניסיון הראה שהחלק הגדול ביותר של האמת עולה ממה שנראה במבט ראשון" - מילים אלו מיוחסות לסופר והמשורר האמריקאי אדגר אלן פו. הן גם מסייעות לנו להבין את התהפוכות בפוליטיקה שלנו: גדי איזנקוט, בהופעה מביכה שבה התקשה להסביר למה נפרד מבני גנץ, הצדיק למעשה את המהלך של גדעון סער, שלפניו עמד על כלומיותו של גנץ. או כפי שנהגתי לומר במשך שנים: דמותו של גנץ בולטת בעיקר משום שיש לו גובה וכובע של צנחן. והשאר - כלום.
לפני ימים אחדים רכשתי פוסטר של "הדגל", יצירה מ-1954 של האמן ג'ספר ג'ונס שבאמצעותה קיבע את מקומו לנצח בין יוצרי הפופ ארט הגדולים. היצירה כוללת את דגל ארה"ב מרוח על לוח עץ ענק, ובין פסיו ניתן לגלות קטעי עיתונים שעליהם כתוב "חלומות שווא", ו"מחירים". הדגל של ג'ונס מצטרף לחיבור שעשו אלפי המפגינים נגד הממשלה שלנו עם דגל הכחול לבן מול הניסיון לשנות את שיטת הממשל. ואולי גם, הדגלים שעימם מלווים את חללינו לקבורתם.
כולנו זקוקים לדגל, לחסות בצילו - שיוביל אותנו.
"אני לא מכיר חלום שלא נופץ", אמר הזמר פול סיימון בסרט דוקו על חייו ועל השותפות שלו עם ארט גרפונקל. את שירם המוכר ביותר תירגם אהוד מנור כ"גשר על מי זעף", ובחרתי כמה מילים מתוכו: "אם עייפת, אם כשלת, את דמעותייך אבוא למחוק. אני איתך לעת קשה, בלי רע ומודע, בשבילך גשר על מי זעף בגופי אמתח". ולכך נוסיף את התקווה, בפרפרזה על שיר אחר: בדרך הביתה, הלוואי והייתי בדרך הביתה.
אחרי הדיבורים על "ניצחון מוחלט", חמאס עדיין מציב דרישות גבוהות, ונתניהו משלם במלואו את המחיר שמרצחיו דורשים, ובתשלומים
