יש ריח של בחירות באוויר. ריח של אוטו ממונע עם מזגן נגד זיעה, של מאפרת וספר נגד האמת, ונאומים חסרי ערך ומסרים שצריך לדחוף כדי להמשיך לשבת בבריכה בקיסריה. חם מאוד בישראל של יולי.
אבל גם בין כל הריחות האלה הריח הכי חזק הוא הריח השרוף. לא של עשן סיגרים, לא של גלידת פיסטוק ולא של שמפניה ורודה.
בחמישי האחרון, אחרי 636 ימים, הגיעו נתניהו ורעייתו כזוג תיירים מופתעים למוזיאון זוועות ניר עוז. הוא לא זיהה את דני אלגרט, אחיו של איציק אלגרט ז"ל שנרצח על ידי חמאס, היא לא זיהתה את תמונת החטוף שגיא דקל חן, גם כשעמד מולה. ופרי אהבתם, ערוץ 14, לא הבדיל בין מי שחי למת בשקופית שבה פירסם שראש הממשלה נפגש עם עודד ליפשיץ ז"ל במקום עם בנו יזהר.
במסגרת הטיול קיבלו הזוג גם מתנות: מוצץ עם ריח של מלחמה וקליע מנשק המחבלים, אמנם לא סוג המזכרות המועדפות עליהם, אבל בכל זאת משהו שאולי אפשר למכור בעתיד ב-eBay. "הוצאתי אותו היום מהשיח", אמר דקל חן על התחמושת. "לא יאומן מה שקרה", ענה לו הטיילן נתניהו, "נס גדול".
לא ברור לאיזה נס מתכוון נתניהו. אולי לזה שהוא עדיין עומד בראש הממשלה הזו. אולי שהחטופים עדיין שם אבל שהוא ישן עם מצפון נקי, כפי שאמר בעבר. אולי הנס הוא הניתוק בין הסבל והטראומה הגדולים שהיו בישראל לבין האיש בחליפת הטפלון.
אחר כך הוא פנה להבטחת בחירות. אבל ישראל היא לא שוק הכרמל יותר. היא שבורה, מורכבת מרסיסים ויודעת שמה שמונח על הכף, לא יבטיח לאף אחד חיים יותר טובים, אלא במקרה הטוב חיים. "אני מרגיש מחויבות עמוקה - קודם כל להבטיח את חזרתם של כל חטופינו, כולם. אבל גם מחויבות עמוקה לפעול כאן לשקם את הקיבוץ הזה. נחתוך בבירוקרטיה - ונשקם". ככה זה כשאחרי 7 באוקטובר לא נשארו הרבה בתים לעבור בהם מדלת לדלת וללחוץ את היד. או מקומות לעריכת חוגי בית. צריך להיכנס דרך הכניסה האחורית כי בחזית מוחים וצועקים "מר הפקרה". וזה לא ייראה טוב בסרטון של טופז לוק.
יום אחרי הביקור עלה באולפן שישי ראיון עם עופר קלדרון. אדם שהוחזק בשבי החמאס 484 ימים. נפש רגישה ואופטימית. הוא סיפר על תחושת הכישלון שלו מול ילדיו שלא הצליח להציל מחטיפה. "אני מצטער נורא ארז", אמר לו רגע לפני שהמחבלים תפסו את שניהם. ואז הרביצו לו והפרידו ביניהם עד לפגישה בעזה. הוא ביקש עזרה במימון המונים לשיקומו. הישראלים תרמו מיליונים. המדינה לא. מעניין אם המס על זה ילך לקופת הבחירות. אולי לאנשי התוכן על המצאת שמות חדשים לאותה מלחמה. ואולי בכלל לחרדים.
בכיכר החטופים אמרה אתמול עינב צנגאוקר: "זה הזמן למעשים, הפוליטיקה הרגה חיילים וחטופים". היא צודקת. במתווה המסתמן לא כולם ישוחררו ביחד. יהיה עוד חור בחגורה המצליפה. עוד בחירות בין מי שכן יוצא ומי שנשאר בשבי. בלי דמוקרטיה. בלי אף מועמד שרוצה בתפקיד. ככה זה בישראל של מסע בחירות. הריח אולי מסריח אבל אם תאמין שאתה תתרן מספיק, אפילו ביקור בניר עוז לא יעזור לך לגלות היכן פרצה השריפה.
