איכשהו, לא משנה מה הסוגייה שעל הפרק, כשזה מגיע אל הכדורגל שלנו, תופיע כוכבית.
קחו למשל את הסיפור של הקיץ, הרפורמה במספר הזרים בליגת העל. על פניו מהפכה שמציעה קריצה לאירופה, טווח רחוק. גם אם לא נראה דרמות מחר, הרמה תשתפר. זו המתמטיקה. תוסיפו לשתי עמדות נוספות זרים מהירים, אגרסיביים, מתוחכמים – הקצב יגבר, והישראלים יהיו חייבים ללמוד מהם.
ככה זה עובד מאז תחילת שנות ה-90, ימים שבהם שיחקנו בשחור-לבן עם זר וחצי. כוכבים מבחוץ מביאים איתם יכולות וסטנדרטים מבחוץ. וגם אנגלית בחדר ההלבשה, שזה תמיד נותן תחושה מקצועית.
בסוגיית שיעור הזרים מכלל השחקנים, אם משווים לאירופה, אנחנו אי שם בתחתית, פחות מ-30 אחוז. זה נותן הסבר, אחד מיני אלפים, לרמת ליגת העל שלנו. ובעיקר זה מספק להחלטה הנוכחית נופך של צו שעה.
הקבוצות הגדולות שלנו, שגם ככה משחקות מחוץ לישראל, זקוקות לתנאים שוויוניים יותר להתמודד באירופה. הן צודקות. בסוף החודש מכבי ת"א תפגוש במוקדמות ליגת האלופות את פאפוס הקפריסאית, שם מותר זרים כמו שמותר אוהדים באצטדיון. הוגן? חצי הוגן.
עוד עניין. איכשהו, גורל כזה, יצא שלא נמחצנו תחת מפולת סופרסטארים ישראלים לאחרונה. תסתכלו מי המלפפון של הקיץ הנוכחי. חמודי כנעאן. שחקן נהדר, קסם ברגליים, ברכה לכל קבוצה. ועדיין, מחילה, ידענו מלפפונים יותר אטרקטיביים.
ככה שככל שחושבים על זה, מגיעים למסקנה שמתבקש להוסיף זרים ואיכות, עד שנוחתת הכוכבית.
כי בואו נהיה ריאליים: בחוץ אפוקליפסה. זרים חוששים להגיע, והאיכות של אלה שנוחתים לא תמיד גבוהה. זו לא רק בעיה של טבריה, בני-ריינה ודומיהן, אלא של כולן, הכי גדולות. את הדוגמאות אתם מכירים. אין צורך שמכבי חיפה שוב תהיה בפה שלנו.
ככה שלהכביר זרים בתקופה כזו, זה לא בהכרח לפעול מהמניעים הנכונים. אפשר לקבוע שמונה זרים. אפשר 10. אפשר 12. אבל גשם של טאלנטים לא צפוי הקיץ. ורבים מאלו שיגיעו לא יקדמו את הכדורגלן הישראלי הממוצע – אלא פשוט יתפסו לו את המשבצת. לא בהכרח כי יהיו טובים יותר, אלא כי יעלו פחות.
אז כן, החלטה נכונה, אין ספק. אבל הטיימינג, הטיימינג.
