אם להאמין לוויקיפדיה, הזמרת הניו-זילנדית לורד (אלה מריה לאני יליץ-או'קונור, לפי תעודת הזהות שלה) גדלה על המוזיקה שאהבו הוריה. היא האזינה בביתם לתקליטים של קט סטיבנס, ניל יאנג, פליטווד מק, אטה ג'יימס ועוד, אבל בינם לבין המוזיקה שהיא יוצרת בעשור וקצת מאז שיצאה לדרך, אין הרבה קשר – לא בשלושת האלבומים שהוציאה עד כה, ועוד פחות מכך בחדש שלה, Virgin.
יאנג וסטיבנס למשל, שירטטו מרחבים אקוסטיים והרמוניים במוזיקה שכתבו, ולא מעט משיריהם היו הזמנה למסע מחוץ לעיר. לורד, בוודאי מאז שחצתה את העולם ועברה ללונדון, מציגה עכשיו סאונד אלקטרוני, אורבני ודחוס, שעובד רק באופן חלקי.
באלבומה הקודם והמוצלח יותר, Solar Power, היא נהנתה משירותיו של הכותב והמפיק ג'ק אנטונוף (שעבד בין היתר עם טיילור סוויפט ולנה דל ריי), שידע לשזור משבי רוח ישנים בהפקות טרנדיות לגמרי, ואילו כאן היא נעזרה בעיקר במפיק ג'ים-אי סטאק, המושך את העסק לאגפי האלקטרוניקה – לפעמים יותר מדי (כמו ב-Shapeshifter וב-Favourite Daughter). וגם אם נדמה שזהו רצון לשוב לאנרגיות שאיפיינו את אלבומה השני של לורד, Melodrama, כאן זה מבוצע לא פעם באופן פחות משכנע (למשל, ב-Current Affairs).
אבל נראה שלא רק המעטפת המוזיקלית היא עניין של גיל, אלא גם הכתיבה של לורד וקהל היעד שלה. היחסים שהזמרת בת ה-28 מנהלת עם גופה הם הציר שסביבו נעים שירי האלבום. כשהיא לא שרה על סקס, היא עוסקת בדימויי גוף, בהיריון ובהפרעות אכילה – ותמיד בגוף ראשון. גם שם האלבום זורק לעולם המין, וברגעים היותר משכנעים בו, ובהם Hammer הפותח ו-What Was That, לורד קצת מזכירה את החיבור שהציגה פעם מדונה בין סקס לבין פופ משלהב. ברגעים האלה מוכיחה לורד שהיא עדיין מסוגלת לגרום לך ליהנות מהמוזיקה שלה.
