החיפושים אחרי משהו שייקח אותך רחוק מהמציאות האיומה לא קלים – ולכן קל להישאב ל"אח הגדול" או לסדרות זרות. בתוך זה, פתאום בא הסרט "עוד אחת כמוני" וגורם לך להתרגש עד דמעות, סליחה על הקלישאה, ממשהו שלא קשור למלחמה. כמה עוד אפשר לשמוע על דברים "מרגשים עד דמעות"? במיוחד מאז 7 באוקטובר. אבל "עוד אחת כמוני" הוא סרט שגורם לך להרגיש, הוא צפוי אבל גם לא צפוי והסיום שלו הוא פרץ של אופטימיות. הנושא הלא שגרתי כאילו נולד להיות מתועד בסרט דוקומנטרי, ובכל זאת רמת הביצוע המלוטשת של הבמאית ציפי ביידר מעלה אותו רמה.
הסיפור נשמע כמו פנטזיה הוליוודית, אבל הוא קרה באמת. שתי ילדות מאומצות, פז ומיכל, שתיהן על הרצף האוטיסטי, נפגשות באקראי ביום הראשון ללימודים בבית ספר לחינוך מיוחד בנס-ציונה. הן נמשכות זו לזו מיד, מתחברות בלי מילים, בלי מאמץ. והאימהות — שתי נשים שונות לגמרי — מביטות מהצד, לא מאמינות למה שהן רואות. ברור שהן אחיות, אבל הדרך שעושה הסרט עד הגילוי הצפוי עושה אותו לכל כך טוב. סצנת הסיום שבה הגיבורות מקבלות חותמת רשמית לכך שהן אחיות פשוטה ולא מתאמצת, כמו סצנה אקראית, בלי איזה מוזיקה דרמטית. דווקא בגלל זה היא מצליחה לרגש מאוד.
הפריים הראשון, וידאו מטושטש מהסלולרי של אחת האימהות, מציג את הרגע שבו הכל התחיל. שתי בנות רוקדות יחד ברחבה, בתנועה כמעט סימטרית, כאילו מישהו בלתי נראה מושך בחוטים. מכאן מתחיל המסע, לא רק אל הגילוי שהן אחיות ביולוגיות אלא גם לתהליך ההפיכה שלהן לחברות הכי טובות.
מעבר לסיפור הלא ייאמן, זה סרט על מה זה אומר להיות ילד מאומץ. על הרצון הזה למצוא מישהו שדומה לך בעולם. על התחושה שאתה אאוטסיידר. זה לא רק סרט שעוסק בחיים על הספקטרום האוטיסטי, זה סרט על למצוא – בטעות – את הזהות שלך. בכך, הוא מזכיר מאוד את הסרט הנפלא "שלושה זרים זהים", על שלושה אחים ביולוגיים זהים בארה"ב שגודלו בידי משפחות שונות, רק בלי הסיום האפל והמדכא שבו מתברר שהם היו חלק ממחקר.
מלי ואיילת, שתי האימהות המאמצות, מרגשות לא פחות מהבנות שלהן, כל אחת בדרכה. יש להן חוכמת חיים ויכולת לראות אותן בצורה מעוררת השראה.
קל להתרגש מהסיפור הזה, הרבה יותר קשה לעשות ממנו סרט שלא ינצל אותו וגם לא יהפוך לסוג של כתבת מגזין ארוכה של יום שישי. "עוד אחת כמוני" עובד כל כך טוב בכל המישורים, לא נותר לך אלא להתמסר אליו באהבה. זה באמת סיפור מופלא של פעם בחיים.
בקטנה
קשה להחליט מה היה מביך יותר – הקטע שבו הרמטכ"ל אייל זמיר מביט בראי ומגלה שהוא בעצם הרצי הלוי, או זה ש"הפטריוטים" באמת חשבו שסרטון ה-AI הזה מצחיק. הם התפוצצו שם מצחוק כאילו מדובר בגאונות קומית מהשורה של לארי דיוויד, כשבפועל זה סרטון שכל ילד עם טאבלט ומצב רוח יכול להכין.
