1. חיכיתי עד הרגע האחרון האפשרי לכתוב, כי קיוויתי שיהיה טור אופטימי. כן, עם חדשות טובות מה שנקרא, לא רק עם "אופטימיות זהירה"… אלא אופטימיות והתרגשויות ומשדר מיוחד. המילים אותן מילים, התקוות אותן תקוות, רק הימים חולפים.
אנחנו על הברכיים. זו תנוחה מוזרה אני אומרת לעצמי, הרי למראית עין אנשים עדיין מסתובבים זקופים מאז איראן, הולכים על שתיים ללא כל בעיה, פסיעה אחר פסיעה, צעד אחר צעד. אבל אם מסתכלים באמת בעיניים, רואים שמבפנים, אנחנו על הברכיים. יש גבול לזקיפות האדם, בסוף הצורה משתנה, כמו בטבע, שבת ועוד שבת בכיכרות, עצרת ועוד עצרת, הותר לפרסום ועוד הותר לפרסום.
בהתחלה זה כואב, אחר כך חושבים שכבר לא מרגישים שזה "נורמל", בסוף אנחנו על הברכיים. אנחנו מוכנים לקבל את הגורל שלנו – בתנאי שהוא יקרה כבר, הציפייה והמתח הורידו אותנו על הברכיים.
2. "המים לא נכנעים", אני אומרת לעצמי. "הם מוצאים דרכם לזרום למרות שהם נתקלים בקושיו של הסלע".
הם לא מכניעים את הסלע אבל הם ממשיכים לזרום. גם אנחנו ממשיכים לזרום, בצורות אחרות. לנוע, לעבוד, להצחיק, להיות בים, לחתוך אבטיח, להעביר בביט, ללכת לסרט, לראות פרק. להתחבק, להתנשק אפילו. בצורות אחרות. למרות שזה מוזר לעשות את כל זה על הברכיים. אבל לאט-לאט מתרגלים. ככה אוהבים אותנו. וחייבים לעשות מה שאוהבים. כאן אין מקום ליומרנות אישית. תהיי על הברכיים כמו כולנו. נשמע כמו סיפור מצחיק של "הדוד אריה" (ינץ לוי) אולי "באוקיינוסים של פראג" (נניח שהיה כזה בספר מדומיין). דוד אריה מספר על הארץ שהלכו בה על הברכיים (!!) הדוד אריה מגלה להם שאפשר גם ללכת זקוף. לנו לא צריך לגלות, אנחנו מכירים זקיפות. אבל אי-אפשר עכשיו.
3. התקווה שלנו לעתיד משתנה, השלטון עסוק לא בפתרון הדברים, לא בעזרה, אלא בייצור עוד ועוד מחלוקות. כל מחלוקת מתעצמת מעל גודלה הטבעי באמצעות המכונות הידועות, "מותקלים משמאל, מותקלים מימין". אף אחד לא מתעסק במה יעשה עופר קלדרון שנאלץ לגייס כספים, או במה יעשו במכון ויצמן כדי לשקם את הנזק. פזצטא, אני נשכבת על הרצפה. הברכיים התעייפו. תחזירו את החטופים. תנו לנו להשתקם.
