כמעט בכל פעם שאני מראיין מוזיקאים, מגיע השלב בשיחה שבו אני שואל על מה הם עובדים כרגע. לרוב הם עונים שיש להם כמה שירים במצב מתקדם שמחכים לזמן הנכון. גם לאלון אולארצ'יק היו כמה עשרות שירים שחיכו על המחשב שלו. וב"כמה", הכוונה ל-100(!), והזמן הנכון שלהם הוא עכשיו, עם "כאילו שירים", מארז דיגיטלי המורכב משמונה אלבומים שנוצרו במהלך השנים וחיכו ליום הולדתו ה-75, שחל לאחרונה.
על אף שהחומרים נוצרו בתקופות שונות, רובם מטיילים בגבולות הגזרה המוכרים והמגוונים של אולארצ'יק: יש אלבום המוקדש לשירי משוררים; שני מציע "שירים עם חיוך" (חפשו בו את "כשהטורקים" ואת "השכנה"); שלישי מורכב מ"שירים כמעט בלי חיוך" (תנו סיבוב על "מה שווה האהבה" ועל "יש לי חלום" עם הבס היפה); אחריהם מגיע אלבום המורכב מ"שירי מחשבות" כמו "פלסף" ו"שסבלנו" עם גיטרה חשמלית מכסחת.
בהמשך מקבלים את הפן הג'אזי יותר של אולארצ'יק (למשל ב"כרומטי" וב"הים", המבוצעים עם פסנתר). האלבום השישי שומר על הרוח האינסטרומנטלית ומציע קטעים מרחפים קצת יותר כמו "ואלס הגשם" ו"שאנטי", המזכיר את העומק הצלילי שמקבלים באלבומים של לייבל הג'אז הגרמני ECM. האלבום השביעי הוא הקצר ביותר, וגם זה שנשמע הסקיצתי מכולם, והשמיני נוטה לאלקטרוני, עם הרבה מכונות תופים וליין בסיסי יחסית שמוביל את הקטעים האינסטרומנטליים.
"כאילו שירים" הוא מהמארזים המקיפים ביותר שיצאו כאן בשנים האחרונות (ובכלל), אבל במהלך ההאזנה לו קשה שלא לתהות אם לא ניתן היה לצמצם במעט את ההיקף, בעיקר את הפרק השמיני, שנשמע לעיתים כמו תרגיל באולפן ביתי שמישהו עצר באמצע.
ועדיין, יש הרבה חן בפשטות שבה אולארצ'יק ארז את הקטעים כאן. בעבר הוא הוציא אלבומי ג'אז עם הרכבים גדולים ולווה על ידי טריו נהדר (אשר פדי בתופים, אבי יפרח בבס וברק חנוך בגיטרה), ויש משהו במינימליזם ההפקתי שזורק לימי "שעשועי כאילו", אלבום המופת שלו מ-1987. וכמו בלהיט שיצא מתוכו, מתברר שהבסיסט של כוורת נשאר בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי גם בגיל 75.
