מאיר בנאי ז"ל היה רק בן 21 כשהתארח בתוכנית של רבקה מיכאלי ברשת ב'. השנה היא 1981, וברדיו הממלכתי אומרים "מאיר" ו"בנאי" במלרע ולא במלעיל, אבל זאת אנקדוטה שנשכחת ברגע שהקול היפה של הזמר האדיר הזה נשמע ומיד משתלט על התדר. הקלישאה גורסת שאתה לא יודע כמה משהו חסר לך עד שהוא נעלם, ובימים כל כך עמוסים בצער קשה אפילו לזכור שאתה מתגעגע.
אבל אביתר בנאי, אחיו של מאיר, מתגעגע אליו כל הזמן. הרעיון להוציא את "אבל את" כדואט עם אחיו המנוח, שנוכח כאן באמצעות ההקלטה מלפני 44 שנים, היא מעשה מובהק של היאחזות במה שהיה יכול להיות: דמיינו שני יוצרים כל כך ייחודיים ואהובים, שמלווים המונים בנקודות הלבנות והשחורות של החיים, מכפילים את הכוח של הרוך כדי להתגבר על המכה. זה לא אפשרי, למרבה הצער, אולם "אבל את" מעניק נותן משהו קרוב לזה (ועוד עם טקסט מקסים של יוסי בנאי ז"ל). הוא אף מנטרל את החשש המובן והמוצדק לרוב מפני נקרופיליה בזכות עיבוד מוצלח של תמיר מוסקט והלהקה (רועי חרמון, איתמר ציגלר ויוגב גלוסמן), שמהדהד, בזכות צלילי הקלידים והסאמפלים, את העשור שבו מאיר פרח ואביתר התעצב.
אביתר סיפר עם צאת השיר שהוא תיכנן לשלב את "אבל את" באלבום האחרון והמצוין שלו, "שיחות שלום". על פניו מדובר במחשבה הגיונית עבור יצירה שעוסקת לא מעט בהשפעה של גיבורים קרובים ורחוקים, ומותו של מאיר מרחף ללא ספק ממעל. אך נדמה שאביתר גם הבין שלמרות הכל, אלבום זה אלבום, ומחווה זאת מחווה, ואין צורך לערבב בין השניים: האלבום לא בהכרח היה יוצא נשכר, ואילו הזרקור על זכרו של מאיר היה נמהל באירוע התרבותי שהוא "אלבום חדש של אביתר בנאי". הפעם האח הקטן קיבל את ההחלטה הבוגרת.
