החללים השקופים / דניאל אדרי ז"ל לא הוכר רשמית כחלל צה"ל, אבל החוק היבש והאטום לא ישנה את העובדות: הוא-הוא ההגדרה המעשית של "חלל צה"ל", גם אם לא מחבל נטל את חייו ולא תאונה מבצעית אלא הוא עצמו, לאחר שסיים כביכול את שירותו הפעיל. זה הסיפור: השירות של דניאל אדרי לא הסתיים אף פעם. לא בזמן שהיה ער וגם לא כשניסה לישון בין סיוט לסיוט. בגיל 24 בלבד הוא בער, ממש כמו הרכב שבו נמצא ביער ביריה, סמוך לצפת.
אדרי הוא "חלל צה"ל" במובן העמוק, משום שעל פי כל העדויות הקשות שפורסמו לאחר מותו וגם כשמשפחתו ניסתה להציל אותו, כנראה שהוא לא היה מחליט להתאבד אלמלא השתתף במשך שנה במלחמה בעזה ובלבנון, וחווה על בשרו את האימה של שדה הקרב. ושם הוא לא היה "דניאל אדרי" כפי שכל אינדיבידואל מתבקש לזנוח את אישיותו ואת האזרחיות שלו כדי להיות לוחם בצה"ל, עם מדים של צה"ל ונשק של צה"ל ומפקדים בצה"ל שנתנו לו פקודות בשם צה"ל. אם הוא לא "חלל צה"ל", איזה חלל הוא כן?
זאת שאלה חשובה, אבל לאו דווקא מהטעמים שהמעמד של "חלל צה"ל" מקנה מבחינה חוקית. מבלי להפחית חלילה ברצון המשפחה לקבל את ההכרה, יש לומר שזוהי רק נגזרת בדיעבד ולא המאבק שצריך להתקיים מלכתחילה. בדיונים על יציאה לקרב נלקחים בחשבון מספר החללים, אבל לא מספר החללים השקופים, כמו אדרי, שלא לדבר על החללים המהלכים, כמו עשרות אלפי פוסט-טראומטיים מאובחנים ולא מאובחנים מזה כמעט שנתיים, שהיכולת של מערך בריאות הנפש לטפל בהם זהה לאפשרות שכל ישיבת פוניבז' תגיע לגולני. לא מדברים עליהם כשיוצאים לקרב וגם לא כשבוחרים להמשיך אותו, עוד ועוד, כאילו שהמשאב לא מתכלה כמו נר מטפטף. מעדיפים להזדעזע מפוליטיקאי שהעז להצביע על חוסר התוחלת של המלחמה ממניעים נואלים, לשיטתו, כי "אמהות ללוחמים לא צריכות לשמוע את זה". נכון, עדיף שהן ישמעו את הצרחות של הילדים בלילה.
מוקש רעל / "זה שאת תרעילי עוד יותר עם המחשבות שלך, זה לא יעזור", הטיחה נועה ירון בדנה אינטרנשיונל, שלא התרשמה (בלשון המעטה, כרגיל אצלה) מהאופן שבו ירון הציגה את המורל הגבוה בחזית. לאחר שהקטע הטלוויזיוני תפס תאוצה, ניתן דגש רב ומוצדק על החדות והאומץ של הזמרת. אולם לא פחות מעניין להצביע על השימוש של ירון בשורש ר.ע.ל כדי להבאיש את הטענה, המשוגעת ממש, ש"מלחמה זה פחד".
בהקשר הצבאי, אגב, רעל הוא דבר חיובי: "רעל בעיניים", "לוחמים מורעלים", "יאללה, ברעל". אבל דנה אינטרנשיונל מדברת על מה שקורה אחרי שה"רעל" הזה מתאדה ונשארים עם תחושות אחרות. ירון חושבת שאמירה כזאת היא "הרעלה". בינתיים, גם אצל החיילים הכי "מורעלים" נותר רעל אכזרי, שלא עוזב אותם. לפעמים, כמו במקרה של דניאל אדרי, בכוחו לנטרל את הרצון להתקיים. לכן דנה אינטרנשיונל לא "הרעילה" אף אחד. אם כבר, היא הנוגדן שאולי יציל חיים.
ברזל ואבנים / "התעוררתי בלי אוויר / על המיטה הלבנה
לא הצלחתי להסביר / מה צעקתי משינה
היו לי חלומות רעים, הלוואי שלא היו אמת
מתחמק ממבטך, ואני חייב לצאת"
ב-2011 הוציא נעם רותם את השיר "ברזל ואבנים". הוא לא היה פופולרי כמו "כאב של לוחמים" של עידן עמדי, שיצא שנה קודם, כבש מצעדים ושינה את היחס האמנותי לפוסט-טראומה. אבל רותם תיאר לא פחות טוב את מה שנשמע כמו היומיום של הרבה מאוד אנשים בשנתיים האחרונות.
"יש זיכרונות שיכולים / להפוך כל לב שחור
הם קודחים בנשמה / משאירים רק בור
שוב הזבובונים סביבי / ריח נשק וזיעה
הבתים הלבנים / כמו מצבות על הגבעה"
ספק אם אפילו רותם, מגדולי הכותבים ברוק הישראלי ובוודאי אחד שקרא ספר של קורט וונגוט בחיים (אחרת לא היה קורא ללהקה שלו קרח 9), דמיין עבור הגיבור שלו את מה שראו מאות אלפי חיילים בעזה. המראות הללו לא נוכחים כמעט בתקשורת הישראלית, שהיא הרבה יותר נועה ירון מדנה אינטרנשיונל. אבל בסוף זה לא משנה, כי הברזל אותו ברזל והאבנים אותן אבנים: זה הורג.
• במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il. גם קו התמיכה "נפש אחת", של אגף השיקום במשרד הביטחון למתמודדים עם פוסט-טראומה עקב השירות, זמין 24/7 עבור מתמודדים ועבור בני המשפחה: 8944*.
בשלוש מילים / "עיר הומניטרית" עלק.
אמץ פינגווין / המלצה: בגדול, "שיעורים בפינגווינית" (שעלה אמש ברשת קולנועי "לב") הוא סרט על מורה בריטי מריר (סטיב קוגן הנהדר) שמגיע באמצע הסבנטיז לפנימייה פריבילגית בארגנטינה ומוצא נחמה בפינגווין שנחת עליו משומקום. אבל מעבר לזה מסתתר סיפור נוגע ללב ואמיתי, על הברירה שעמדה אז בפני אנשים נורמטיביים: האם עליהם לעמוד מנגד כשדברים אפלים מתרחשים סביבם או להרים את הראש ולשלם את המחיר.
