אל תחפשו כרטיסים להופעה של "מוגזמת" כי אין. כלומר, אין הופעות. בשמונת החודשים האחרונים, מאז שבת זוגה הביאה לעולם את ברי, בתם המשותפת, כף רגלה לא דרכה על הבמה. "קצת התרסקתי", אומרת מירית גליצקי, "פתאום נהיו לי התקפי חרדה. לפני ההופעה ובסיומה וגם במהלכה. נהוג לקרוא לזה עייפות החומר. אני קוראת לזה עייפות ההצלחה".
ההצלחה מעייפת?
"ועוד איך", היא מדגימה פיהוק רחב. "יש סטנדאפיסטים שחורשים את המועדונים במשך שנים לפני שהם מעיזים לפתוח קופה. אצלי, הכל קרה מהר מדי. רק שנתיים וחצי אני בתודעה. התחלתי למלא אולמות ולקבל טונות של אהבה לפני שהספקתי לדמיין את ההצלחה. וזה קרה לי למרות שרק עכשיו הגעתי לטלוויזיה".
(צילום ועריכה: איציק בן סניור)
גליצקי (45) יושבת בנבחרת המצחיקנים של "מה קורה פה?" (שני, רשת 13) בהנחיית שלום אסייג. "אני בפאקינג פריים טיים!" מכריזה האישה עם הגולגול והצחוק שממש מתפרץ מהמסך. עד גיל 40 היא עבדה בערוץ הספורט כגרפיקאית שאחראית על הקלדת הכתוביות עם שמות היושבים באולפן. אילולא הקורונה שנחתה עלינו לפני חמש שנים, רוב הסיכויים שהיא עדיין הייתה שם.
"היה סגר", היא משחזרת, "לא היה ספורט ולא הייתה עבודה. יום אחד, כשישבתי במרפסת עם הקפה והסיגריה, שמתי את הטלפון מול הפרצוף וצילמתי סרטון. 'בוקר טוב, השעה שלוש, שעון קורונה ישראל', אין לי מושג מאיפה הבאתי את המשפט, ואמרתי לשני, בת זוגי, 'תראי, קיבלתי לייק'. למחרת צילמתי עוד סרטון וצעקתי 'אני לא מאמינה, קיבלתי תגובה'. נשבעת לך שלא העליתי את הסרטונים לפייסבוק כדי להגיע למשהו, עשיתי את זה אך ורק בשביל לשמור על השפיות שלי בסגר המטומטם".
איש מחשבים מחוג ידידיה הציע לפתוח לה דף בפייסבוק, כדי שתוכל לאשר את הצעות החברות שזרמו אליה. "הוא אמר לי 'אל תדאגי, אני אעשה הכל, רק תגידי לי איך את רוצה שיקראו לך' וצעקתי לו 'תכתוב מוגזמת'. למה? בגלל שאני מאוד-מאוד מוגזמת. אני קולנית, חרדתית, תזזיתית, יש לי פתיל קצר ואי-אפשר לפספס את טון הדיבור שלי. חוץ מזה, השם אדל כבר היה תפוס, גם ביונסה וריטה ומרגול כבר היו בשימוש, אז אמרתי 'יאללה, נלך על מוגזמת'. למחרת פתחתי אינסטגרם בשם הזה, וכשפתאום התחילו לזהות אותי ברחוב. הייתי בהלם. לא העליתי בדעתי כמה כוח יש לרשת. מה, חשבת ששלום אסייג מצא אותי בטינדר?"
ואז הגיעה ההצעה הראשונה. "מישהי פנתה אליי 'תקשיבי, בת הזוג שלי מאוד אוהבת אותך והיא חוגגת יומולדת. את עושה הופעות?' עניתי לה 'את חיה בסרט! איזה הופעות? יש לי פחד במה מוגזם ואין לי אפילו פאנץ' אחד'. אבל שני, אהובתי, אמרה לי 'לכי, תנסי, תאספי קצת מידע על כלת היומולדת ותעשי את מה שאת עושה עכשיו'. צילצלתי לזאת שחיה בסרט ואמרתי לה 'תקשיבי, אני לא באה להופיע, אני באה להעביר איתכן ערב'. לפני שנתיים וחצי פתחתי קופה בפעם הראשונה. כל החברים שלי מערוץ הספורט הגיעו לצוותא הקטן עם שלטים של 'תמיד ידענו!' והשאר היסטוריה".
"לא הייתי אני"
אין לה ברקסים בלשון. "אני צוחקת על הזוגיות של גבר ואישה – הייתי עם גבר, אבל פחות התחברתי למרקם – ועל הזוגיות של שני ושלי, וגם על זה שאני רוסייה מלאה, מכל הצדדים. יש כאלה שרואים רק את ה'מלאה' אבל אני דוברת רוסית שוטפת. הוריי עלו לישראל עם הסבתא והשטיח והמיונז. נולדתי בבת-ים, ובגיל חמש לימדו אותי לאכול דג מלוח בסכין ומזלג. מאז, אני לא יוצאת מארוחת הבוקר בבית מלון לפני שעברתי על כל המטיאס והלקרדות וכל מה שיש".
באמצע היסודי היא עקרה לראשון-לציון ("בחיים לא אצא ממנה, גם מחוץ לתל-אביב יש משפחות של שתי אמהות") והסתבכה עם המורים מפני ש"מאז ומתמיד רציתי להצחיק. את החיידק הזה ירשתי מאבא שלי, אהרון-אליק, שהיה הבן אדם הכי מצחיק בעולם ואני העתק שלו. הוא חלם להיות קומיקאי וכמו רוסי מדופלם נאלץ ללמוד הנדסת בניין. אמא שלי, לבורנטית במקצועה, לא הייתה בעניין, ואבא תמיד אמר 'תני לילדה להגשים את עצמה'. לכאורה – הגשמתי. עבדתי והתפרנסתי, אבל אחרי 13 שנה בערוץ הספורט כבר לא התרגשתי משידור חי. מיציתי, לא הייתי באמת אני. כולם תמיד שאלו אותי 'מה את עושה פה?' ולא ידעתי מה לעשות כדי לפרוץ".
כשהייתה בת 26 נפטר אביה בן ה-60 מסרטן. "בנשימותיו האחרונות, כשנכנסנו לחדר כדי להיפרד ממנו, לחשתי לו באוזן 'אני רוצה שתדע שאני אוהבת נשים'. זה היה הדבר היחיד שיצא לי מהפה וקיוויתי שאמא לא שמעה. היא עדיין לא ידעה".
איך?
"שאלה טובה. כבר בסוף היסודי היו לי חברות שכל מריבה איתן הביאה אותי לדמעות. החבר האחרון שלי היה בחטיבה. בצבא התחלתי להבין שבחברת נשים אני מרגישה משהו אחר והיה לי קשה מאוד עם הדבר הזה, מפני שמשפחה רוסית טובה מתנהלת מתחת לענן השחור של 'מה יגידו'. זו הסיבה שיצאתי מהארון בגיל מאוד מאוחר. אבא שלי היה אהבת חיי, והייתי בטוחה שאם הוא יידע שאני לסבית זה ירסק אותו ויזרז את מותו".
אחרי מות אביה היא המשיכה להסתיר מאמה את הסוד. "פחדתי לצאת לרחוב עם בת זוג, שמא אתקל במישהו שאולי מכיר את אמא שלי. הפסיכולוגית שלי ואני עבדנו על זה הרבה עד שבוקר אחד פקחתי את העיניים, ראיתי שחור ואמרתי 'אני לא הולכת לישון עוד לילה כשהדבר הזה אצלי בבטן'. התקשרתי לאחי הגדול, רונן, מהנדס כמו אבא, ואמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו. רונן שאל 'הכל בסדר?' ועניתי 'כן'. הוא שאל 'זה משהו שבינו לבינה?' ועניתי 'לא'. ואז הוא שאל 'זה משהו שבינה לבינה?' ובכיתי 'כן'. באתי אליו ב-20:00, סיפרתי לו, הוא חיבק אותי והכל, ואז אמרתי 'עכשיו אנחנו הולכים לאמא, עכשיו'. אחי ניסה לעצור אותי, 'כבר 11 בלילה, אמא תמות מפחד אם פתאום נדפוק לה בדלת' והתעקשתי 'אני לא נשארת עוד לילה אחד בארון'. הלכנו לאמא, סיפרתי לה והיא אמרה 'אני אגיד לך את האמת, חשבתי שיש איזושהי בעיה, אבל לא חשבתי שזה זה'. במבטא רוסי, כמובן".
בלי שמלות ועקבים
בסטנדאפ "מוגזמת", גליצקי הופכת את הכאב ואת העלבון למסחטת צחוק. "שאלתי את אמא 'איך לא ראית שאני כזאת? שמעולם לא הלכתי עם עקבים ושמלות? שאני מסתובבת עם שקית מפני שבחיים לא אחזיק תיק?' מלא סיטואציות מהחיים. במציאות שלי, זה היה הכי לא מצחיק. אמא שלי עדיין חיה בדור אחר. לקח לה זמן להכיר לעומק את שני – בת זוגי והלוואי שבקרוב בימינו אשתי – וברי, בתנו המשותפת. בשבוע שעבר קיבלתי את החותמת של אמא מאמצת. הן שתי אהבות חייה. היא סבתא מטורפת שאוהבת אותן לא פחות מאשר אותי. למרות שברי לא נולדה מהרחם שלי".
את בת זוגה, שני דהאן (41, עובדת בביטוח הראל), הכירה גליצקי לפני שמונה שנים. "הייתי באיזו חתונה, גם משועממת וגם שיכורה, התחלתי לגלול בפייסבוק בטלפון וראיתי פרצוף יפה. ויש לי עין, אני יודעת לזהות. כתבתי לה 'היי' והיא ענתה 'היי'. שאלתי 'מה שלומך?' והיא ענתה 'בסדר, את מתחילה איתי?' לקחתי רוורס, 'ממש לא, למה את חושבת?' ושני כתבה 'כי עוד מעט חורף והביקוש עולה על ההיצע'. במשפט הזה נדלקתי עליה".
החיבור ביניהן לא היה מיידי. "זה היה קצת סרט כי אני באה מבית רוסי, אתאיסטי, אפס קשר לדת, ושני היא מרוקאית מבית דתי, שומרת שבת וכשרות והכל – חוץ מנידה. בדייט הראשון הזמנתי לי שרימפס ושני אמרה 'את לא אוכלת את זה'. התחלתי להזיע. אלוהים! עד היום השילוב הזה לא פשוט וזה חצי מהסטנדאפ שלי. כשאנחנו נוסעות לעשות שבת אצל אחותה החרדית, אם לחמישה, אני צריכה להתחבא בחצר כדי לעשן. מצד שני גיליתי מה זה קידוש וארוחת שישי. לפני טיסה לחופשה אני אורזת קופסאות שימורים כאילו שאני יוצאת לפעילות בלבנון. ואני שואלת את הקהל: אתם יודעים איזה באסה זה לשבת באמסטרדם, מסטולית מהתחת, ולאכול לבבות דקל?"
איך הקהל מקבל את זה?
"כשאני מספרת על היציאה מהארון, העיניים שלי קולטות נשים שנעות על הכיסא בחוסר נוחות. דתיות, חרדיות. ברגע שאני מתחילה לספר שאני לא מופיעה בשישי-שבת מפני שבת זוגי שומרת שבת, הן באורות".
איך הוריה של שני קיבלו אותך?
"כשהכרנו היא כבר הייתה יתומה מאב, ואמא שלה, שנפטרה לפני שנתיים, לא ידעה שהיא לסבית. בשישי אחד, דקה לפני כניסת השבת, שני צילצלה אליה להגיד שבת שלום, הוסיפה 'אמא, אני רק רוצה שתזכרי שבשביל כוס חלב לא צריך פרה' ומיד ניתקה, כדי שאמא שלה לא תצלצל לבקש הסבר. בהתחלה גם לאמא שלה היה קשה, היא אפילו לא קראה לי בשמי הפרטי, הייתי 'ההיא', ואמרתי לשני שאני נשארת. כשאמא שלה חלתה סעדתי אותה כמו בת ובסוף הדרך היא אמרה לי 'מצא מין את מינו'.
"שני ואני עברנו המון דברים קשים, יחסית לזוג צעיר. שמונה חודשים אחרי שהכרנו התאשפזתי לניתוח סינוסיטיס, ובמהלכו התברר שיש לי מחלה אוטואימונית, וגנר, שתוקפת כלי דם בגוף. איבדתי ראייה בעין אחת, הייתי מאושפזת בנוירולוגית במשך שנה, ברוך השם התופעה הזאת חלפה, ואף אחד לא הבטיח לי ששני תישאר איתי. אמרתי לה שהיא לא חייבת לעבור יחד איתי משגרה של צימרים וסקס וכיף לבית חולים. קיבלתי המון סטרואידים, נכנסתי לבית חולים מידה סמול ויצאתי אקסטרה-לארג', נראיתי כמו חזיר בר – ושני נשארה".
אנרגיה טובה בחניון
הן התמודדו ביחד עם הבשורה שגליצקי לא תוכל לשאת היריון בשל החשש מהתפרצות חוזרת של המחלה האוטואימונית. "סיכמנו ששני תהיה האמא הראשונה ובמשך חמש שנים עבדנו על ברי, המלאכית שלנו. קנינו זרע משובח של חתיך דני, בלונדיני, ושני לא נקלטה. עכשיו, במסגרת פסק הזמן מהבמה, אני מזריקה הורמונים לקראת שאיבת ביציות. למרות גילי המופלג יש לי ביציות יפהפיות, בכיף הייתי מתחילה איתן, והתוכנית היא להפרות אותן בזרע של אותו דני בלונדיני כדי שהילדים היפים והאינטליגנטים שלנו יהיו אחים למחצה. שני תלד את הילד הביולוגי שלי".
ברי (על שם ברוריה, אמה של שני) נולדה בשבוע ה-34 להיריון, "פגית זעירה, והיא התרופה שלי לכל המחלות בעולם. תמיד אמרו לי 'לא תדעי מה זה אהבה של אמא עד שתהיי אמא', אבל אני מרגישה הכי אמא שלה, למרות שלא נשאתי אותה ברחמי. לברי יש שתי אמהות משוגעות ומצחיקות. שני, אגב, הרבה יותר מצחיקה ממני. בבית, לידה, אני דג".
הסרטון הכי חזק שלה, מיליון וחצי צפיות, מוקדש לפרידה מנסראללה. "הייתי בתקופה מדוכדכת, כשברי עוד הייתה בסיכון ועברה בדיקות קשות. מי שהייתה הסוכנת שלי האיצה בי 'אולי תצלמי משהו? הקהל מחכה' ועניתי 'אני לא יכולה. לא רק שלא בא לי לצחוק, בכלל לא בא לי לדבר'. בצהריים שני נרדמה, ופתאום באו לי כמה דקות של אנרגיה טובה. ביקשתי מהאחות דף ועט, ירדתי לחניון של תל השומר, התיישבתי באוטו עם אפס תאורה, צילמתי את 'נסראללה הז לפט דה בילדינג' ונדהמתי מהמספרים. מאז תחילת המלחמה אני מספרת שהלכתי לסופר-פארם, אמרתי לרוקח 'אני צריכה כדור לראש' וכשהוא פנה אליי במבטא ערבי כבד עניתי 'תשכח מזה, הכל בסדר, הכאב עבר'. מה עוד אפשר לעשות במציאות חיינו חוץ מלצחוק?"
עכשיו היא כותבת חומרים חדשים שנובעים מהאימהות הטרייה ("אני שואלת את שני: את קולטת שנביא את ברי ללשכת גיוס עם הפיליפינית?") וגם סדרה על שיחות נשים בפרלמנט שכונתי, אוזרת כוח לקראת השיבה לבמה ("במינונים שלי") וחיה "בהודיה מלאה. בורכתי. זכיתי. אני מוקפת באנשים שמאמינים בי. בעבר שאלתי את מודי בראון ז"ל, ידידי הטוב מערוץ הספורט, אם הוא לא חושב שהתחלתי מאוחר מדי. ומודי היקר אמר 'גליצקי, אין מאוחר מדי בשביל להצחיק אנשים'. זה משפט שתמיד ילך איתי, תמיד".
