התוכנית ששר הביטחון ישראל כ"ץ ניסה לשווק תחת הכותרת "עיר הומניטארית" נולדה לפני שנה וחצי בלשכת מתאם הפעולות בשטחים. הרעיון היה פשוט: ישראל תנייד אוכלוסייה מאזור אחד ברצועה לאזור אחר ובדרך תסנן אותה: אלה שייחשדו כאנשי חמאס, לא יעברו. בשטח שיישאר יעשה צה"ל פעולת ניקוי יסודית, יהרוג, יעצור וישמיד.
בצפון התוכנית לא עבדה: הגירוש היה גירוש, אבל הסינון לא עבד. לאחרונה היא קמה מחדש, בדרום, בשטח שבין מסדרון מורג למה שהיה ציר פילדלפי, בשם חדש וכוזב: "עיר הומניטרית". יותר משהיא תוכנית צבאית, היא תעלול פוליטי. על פי הידיעות שמגיעות מוושינגטון, הנשיא טראמפ מטיל וטו. לא גורלם של המגורשים מדאיג אותו, אלא גורלה של העסקה שהוא דורש להשלים. מתחת לחנופה ההדדית מסתתרים אינטרסים מנוגדים. כתבתי על השניים שהם מרקדים זה מול זה, על חבל דק. בשעת כתיבת שורות אלה הם עדיין מרקדים.
3 צפייה בגלריה
(העיר ההומניטרית היא תעלול פוליטי יותר מתוכנית צבאית: מרכז סיוע בעזה | צילום: Eyad BABA / AFP)
זאת התוכנית, כפי שהוצגה לממשל: מיד לאחר התחלת הפסקת האש יעלו טרקטורים על השטח, להמחיש לעזתים ולעולם שמשהו חדש קורה. יקומו מרכז מזון, שירותים, מרפאות, בית חולים. בשלב הבא יתאפשר ל-600 או 700 אלף נפש שמתגוררים כרגע באוהלים במוואסי, ללכת דרומה. הם יעברו סינון מדוקדק. השטח שיפונה ינוקה, ואז יגורשו אליו מאות אלפים נוספים, שחיים היום במה שהיו פעם עזה וחאן-יונס, מחנות המרכז ובנותיהם. בשלב הבא תבהיר ישראל למדינות באזור: את חמאס גמרנו. מעכשיו עזה איננה רק בעיה שלנו. עכשיו תורכן.
התוכנית לא כוללת הגירה: על פי מקורות בישראל, גורמים סעודיים ואמירותיים הבהירו לטראמפ שהגירה לא באה בחשבון, לא אם הוא רוצה בכספם ובתמיכתם.
אנשי ממשל אמריקאים שאלו איך אפשר לבצע תוכנית כזאת ב-60 יום. אני לא בטוח שהתשובה שקיבלו שימחה אותם. אתם לא מכירים את העזתים, אמרו להם. מוחמד לוקח את האוהל שלו על הראש, מעמיס את המשפחה על העגלה עם החמור ועובר מקום. אתם מצפים לעיר שבה לכל משפחה תהיה כתובת: גוש A, שורה B, אוהל 123. זה לא עובד ככה בעזה.
שינוע קודם, שהאמריקאים העריכו שידרוש חודשיים ומעלה, הסתיים בתוך שבוע וחצי. הקצב היה מרשים. התמונות היו איומות. הנזק עלה על התועלת.
בעיר (בצבא מעדיפים לקרוא לה "רפיח החדשה") ייכון שלטון מקומי, שמבוסס על חמולות. "כל החלשה של חמאס מעלה את קרן החמולות", אומר גורם ישראלי רשמי. "עזה חמולתית יותר מהגדה". החמולה תסדיר את חלוקת המזון ואת התור למרפאה. אנשיה לא יישאו נשק.
מה יקרה אם לא יושג הסכם? קודם כל, החטופים יופקרו לגורלם – יופקרו שוב. נתניהו יצטרך להתמודד עם נשיא אמריקאי קפריזי ומתוסכל. הלחץ להתנחל בשטחים שפונו מיושביהם, יחריף. במובלעת המאוכלסת יקום ממשל צבאי. הממשל הצבאי בעזה יקרב את הקמתו מחדש של הממשל הצבאי בגדה. "מאז הסכמי אוסלו אנחנו נעים על הציר בין מדינה פלסטינית לשלטון צבאי. אף פעם לא היינו קרובים כל כך לנקודת הקצה, לממשל צבאי", אמר לי גורם מוסמך.
מסר ברור מדמשק
שר החוץ של ממשלת סוריה החדשה, אסעד חסן א-שייבאני, נראה רק טיפה יותר מבוגר מ-38 שנותיו. שפם שחור, רחב, מתעבה מעל לשפתו העליונה. הזקן שלו אופנתי, מטופח כדי להיראות מרושל, יותר אהוד ברק, פחות אריה דרעי. שיער לבן נשזר בו. האנגלית שלו טובה בהרבה מהאנגלית של שר החוץ שלנו. חליפת העסקים הכחולה יושבת עליו טוב, כאילו נתפרה על ידי הטוב בחייטי דמשק, או לונדון, או מילאנו.
המעבר מג'יהאדיסט לדיפלומט, מנרדף לשליט, קל להפליא. הבגדים הם המסר. חבורה קטנה של צעירים, עוזרים או מאבטחים או גם וגם, מקיפה אותו. הם משדרים נינוחות, ביטחון. אף אחד מהם לא נושא איתו שטיח לתפילה.
ראיתי אותו ב-11 ביוני, יומיים לפני המלחמה באיראן. המקום היה טירה היסטורית מחוץ לאוסלו, בירת נורווגיה. משרד החוץ הנורווגי זימן לשם חבורה גדולה של שרי חוץ, דיפלומטים, ראשי ארגונים ועיתונאים לכנס בינלאומי תחת השם "פורום אוסלו". המזרח התיכון זכה לייצוג רחב: הגיעו שרי החוץ של איראן, מצרים, סעודיה ועוד. מישראל הגיעו עמוס הראל, הפרשן הצבאי המשובח של "הארץ", ואני. הדיבורים, מעל הבמה וסביב השולחנות, היו אסורים לציטוט, כמקובל. בשביל עיתונאי האירועים האלה הם בית ספר.
כל שר נשא הרצאה, ובסופה השיב לשאלות. כאשר א-שייבאני עמד מאחורי הדוכן, ממתין בסבלנות לשומעיו, ניגשתי אליו. הוא לחץ את ידי: לחיצה אמיצה, בטוחה בעצמה. הצגתי את עצמי בשמי, בשם עיתוני ובשם מדינתי. הוא לא משך את ידו, רק חייך. שאלתי אם יסכים להעניק ראיון ל"ידיעות אחרונות". הוא המשיך לחייך, המשיך לשתוק, עד שניגש מישהו ושיחרר אותו לענייניו.
א-שייבאני נע ונד בעולם במטרה אחת: לתת לגיטימציה למשטר שהוא מייצג. ההתמקדות היא הדרך היחידה לשרוד בשדות המוקשים שמשטר אסד השאיר מאחוריו ובשדות המוקשים ששתלו הג'יהאדיסטים בשנותיהם. המסר ברור: יש לנו בעיות לפתור, פנימיות וחיצוניות, אין לנו אויבים, אין לנו חרמות. אנחנו מוכנים לדבר עם כולם – גם עם ישראל.
בין דיון לדיון ישב א-שייבאני לשיחת עבודה עם עבאס עראקצ'י, שר החוץ האיראני. השניים תפסו שולחן במרכז הלובי. הם התעלמו ממעגל האנשים שהקיף אותם, אבל בעצם כיוונו אליהם: תראו אותנו, אנחנו הכי לגיטימיים בעולם, הכי מתורבתים, הכי ענייניים – אנחנו אתם. למה אתם מענישים אותנו בסנקציות?
עראקצ'י לא ידע שבתוך יום וחצי יחוסלו כמה מעמיתיו הבכירים, מתקנים צבאיים ואזרחיים יושמדו, והמשטר יתמודד עם שאלות קיומיות. האם א-שייבאני ידע? ספק גדול. אבל כאשר מטוסי חיל האוויר טסו מזרחה, הממשלה שלו, כמו ממשלות ערביות אחרות, בחרה לעצום עיניים. עצימת עיניים היא חלק מקמפיין הלגיטימציה, חלק ממבחן הקבלה למשפחת העמים. היא מצב זמני.
לבטל את יוניפי"ל
נסעתי שלשום לצפון, ללמוד איך מתמודד צה"ל עם המזרח התיכון החדש הזה. שמעתי הרבה דברים טובים. אם הצבא לא טועה בהערכותיו, אנחנו בנקודה שלא הייתה כמוה מאז קום המדינה. לבנון שונה; גם סוריה שונה. האתגר הוא לשמר את המצב הזה ולחזק אותו.
נלך ממערב למזרח. ערב התקיפה באיראן ניטש ויכוח בצמרת צה"ל: האם חיזבאללה, מה שנותר ממנו, יתגייס לעזרת איראן או יישב בשקט. ואז נפתח המבצע, והאיראנים ביקשו מחיזבאללה לפעול – ביקשו, לא הפעילו את כל כובד משקלם – ומנהיג חיזבאללה החדש, שייח' נעים קאסם, סירב בנימוס.
הכרעה כמונח צבאי היא מצב שבו האויב לא יכול להילחם ולא רוצה להילחם. בעזה חמאס לא יכול להילחם כצבא אבל הוא רוצה להילחם, והוא מזנב בצה"ל בלוחמת גרילה. חיזבאללה, נכון לרגע זה, לא יכול ולא רוצה.
נשיא לבנון החדש, ג'וזף עאון, הגנרל, וראש הממשלה החדש, נוואף סלאם, הטכנאי, מבקשים להחזיר למדינה את ריבונותה. מוזר ככל שזה יישמע, הם יכולים לעשות את זה רק בעזרת זרים – אמריקאים, אירופאים וישראלים. הממשלה רוצה לפרק את חיזבאללה מנשקו, אבל מעדיפה לסמוך על מנגנון אכיפה משותף עם פיקוד המרכז האמריקאי; צבא לבנון רוצה לבצע את המשימה, אבל לא מסוגל לפעול לבד. לכן יושב בביירות גנרל אמריקאי שמדבר פעמיים ביום עם אלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין. הכל מתואם. כאשר כוח של צה"ל נכנס ללבנון, כמו שנכנס השבוע, תוקף ומחסל מחסן רקטות של חיזבאללה ברכס הבופור (התקפות מהאוויר פגעו במבנה באופן חלקי בלבד) ההתקפה היא חלק ממכלול.
במבצע הזה הושמדו 3,000 רקטות. אחת הרקטות שעפו במהלך הפיצוץ פגעה בבית ליד נבטיה. באותו יום ג'ונבלאט הדרוזי, ג'ובראן הסוני ופרנג'יה הנוצרי, שהיו חלק מהגוש הפוליטי של חיזבאללה בפרלמנט הלבנוני, תקפו את הארגון על שהוא מסכן אזרחים לבנונים. אלה ימים לבנוניים אחרים.
השאלה היא איך להפוך את הזמניות לקבע, כאשר מאות אלפי לבנונים, תושבי הדרום, עדיין פליטים בארצם. בחג העשוראא נדהמו תושבי מטולה כשראו איך אל הכפר כילא, השכן ההרוס והנטוש, מגיעים מאות תושבים בתהלוכה ומלקים את עצמם. צה"ל ידע ולא פעל.
תנו לי סיוע, אומר הנשיא עאון לאמריקאים, לאירופאים, למדינות הנפט הערביות. אני אפרק את חיזבאללה; המדינות התורמות, למודות ניסיון לבנוני מר, אומרות, קודם תפרק את חיזבאללה ואז ניתן סיוע.
על הדרמה הזאת משקיף בנחת יוניפי"ל, כוח האו"ם שקם ב-1978, בעקבות מבצע ליטני. כל שנה מאריך האו"ם את מנדט הכוח, לפי בקשת ממשלת לבנון וממשלת ישראל.
כאן יש לי אולי חדשות: צה"ל ממליץ לממשלה לבטל את יוניפי"ל. התרומה שלו לביטחון בגבול נעה בין אפס לנזק. החיילים שלו דואגים בעיקר לביטחונם. במקום לתרום מאות מיליוני דולרים ליוניפי"ל, אומרים מפקדי צה"ל לעמיתיהם האמריקאים, תתרמו את הכסף לצבא לבנון.
הסכנה המיידית
ישראל מחזיקה כרגע בתשע נקודות בתוך סוריה, שתיים מהן בחרמון, שלוש בפתחת קוניטרה. התחילו העבודות להקמת מכשול חדש בין ישראל לסוריה. הוא מוקם מעבר לגדר, אבל בתוך השטח שישראל מחזיקה לפי ההסכם מ-1974. המיליציות הפרו-איראניות, שפעלו בסוריה, נסוגו לעיראק. הסכנה הביטחונית המיידית היא חדירה של חוליית טרור או מפגע בודד. תושב ברמה הסורית חי מעשרה עד 15 דולר לחודש. הסחורה הזולה ביותר בשוק היא כוח אדם. באפס כסף אפשר לשכור מפגע.
ישראל מקבלת בברכה את סימני המשילות בצד השני. לברכה מצורפת כוכבית: אם ההצלחה של ממשלת אל-ג'ולאני תוביל להקמת ציר טורקי-סורי-קטארי-איסלאמי, הברכה עלולה להפוך לקללה.
זה העיתוי האידיאלי להסכם עם סוריה. אבל הסכם על מה? כל מה שישראל יכולה להציע הוא נסיגה אל הקווים שהוסכמו ב-1974. נסיגה מרמת הגולן לא באה בחשבון, בשום ממשלה. על הסכם צבאי בשטח לא פותחים חומוסייה בדמשק.
עבדו עליהם
בגולן היה השבוע תרגיל של אוגדה 210, אוגדת הבשן. בפאתי המושב אלוני הבשן פגשתי כמה מחיילי חטיבת אלכסנדרוני, מילואימניקים שמשרתים יותר מ-400 יום מאז תחילת המלחמה, בצפון וגם בעזה. הקפה הוא אותו קפה, שחור וסמיך, האנשים אותם אנשים, רק זקנים בשנתיים, אבל השירות הפך מהרפתקה שנתית משותפת עם החברים, פסק זמן מלבב בחיק הטבע, למשרה ראשונה או שנייה, למקצוע.
אחד האלופים הסביר לי מדוע העבודה עם מילואימניקים עדיפה בעיניו על העבודה עם סדירים: הסדירים מתחלפים כל הזמן, עוברים מתפקיד לתפקיד, מיחידה ליחידה. בצבא המילואים מ"מ הוא מ"מ, מ"פ הוא מ"פ, מג"ד הוא מג"ד. המפקדים מתמקצעים, מכירים את האנשים שלהם. היחידות מגובשות, יציבות.
זה הצד החיובי בצבא מילואים שמתוח עד הקצה. בצד הפחות חיובי אנשים מאבדים שנות לימודים, עסקים, בני משפחה, גידול ילדים, לפעמים גם את חייהם ואת שלמות גופם. הכסף לא מפצה על האובדן. כשהם בעזה, הם מרגישים שהם מצילים את המולדת. כשהם יוצאים משם, הם מבינים שעבדו עליהם, שהוליכו אותם באף. התמשכות הלחימה בעזה היא מניפולציה פוליטית על גבם של החטופים, על גבם של הלוחמים. מי שלא מבין עכשיו, יבין מחר, יבין מחרתיים. בהיפוך מאמרתו המפורסמת של צ'רצ'יל, מעולם לא היו חייבים מעטים כל כך, בצמרת השלטון, הרבה כל כך לרבים כל כך.
חשבונית הפרס
הוועדה הציבורית לבחירת זוכה פרס נובל לשלום תתכנס בחורף הבא בבית העירייה של אוסלו, לדיון מכריע. הרבה מועמדים; המון דילמות. "השנה יש לנו רשימה מעניינת במיוחד", יפתח היו"ר, פרופ' מאגנוס יוהנסן. "ברשותכם, אתחיל במועמד הבכיר ביותר, נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ".
החברים יחליפו ביניהם מבטים רבי-משמעות. יש לנו הפעם מועמד רציני; יש על מה ועל מי לדבר.
"אני בעד", יאמר שר החוץ, אריק יאנסן. "טראמפ משקיע מאמץ אדיר למען השלום, באוקראינה וגם בעזה. מגיע לו".
השר יבדוק במבטו את היושבים, האם הוא יכול לתת בהם אמון. "בינינו", יאמר כמעט בלחש, "טראמפ מאוד מעוניין בפרס, מאוד-מאוד מעוניין. אם לא נבחר בו, הוא יעלה כל מיני דרישות. למשל (הוא השתתק לרגע, כדי להעצים את הרושם), לספח את נורווגיה".
מלמול סוער, רחש-בחש, ימלא את החדר. מה קורה פה, מה הוא אומר, האם זאת בדיחה כזאת, הומור נורווגי, או שזה ברצינות.
הרחש ייפסק רק כאשר לארס נילסן, חבר נכבד בוועדה וביום-יום הלוביסט של תעשיית הדיג, יקום לדבר. "אני אצביע בעד טראמפ", יאמר להם. "אם לא ניתן לו נובל, הוא ידפוק לנו מכס של 100 אחוז על יצוא הסלמון. לסלמון זה אולי טוב, אבל לא לעם הנורווגי. גורלן של אלפי משפחות מונח על מצפונכם".
כמה חברי ועדה ינידו את ראשיהם בהסכמה. נובל תמורת סלמון: עסקה הוגנת, בנסיבות. הציבור יבין ויתמוך.
או אז תקום מכיסאה בזעם אינגריד פדרסן, ראשת הפורום לזכויות אדם. "רגע אחד", תאמר להם. "אתם באמת הולכים לתת את הפרס הכי חשוב בעולם לאחד שהתמחה בגירוש מהגרים, השפלת נשים, הכחשת ההתחממות הגלובלית? זה השלום שלכם? לא יקום ולא יהיה!"
החדר יתמלא שוב ברחש, הפעם בלחשוש עצבני. נילסן יסקור את פדרסן, מלמעלה למטה; פדרסן תסקור את יוהנסן, מלמטה למעלה, לאט-לאט, כמו במערבון ספגטי. "אני מתפלא עלייך, אינגריד", יסנן נילסן מבין שפתיו. "אני מתפלאת עליך, לארס", תסנן פדרסן.
"אני מבקש לא לריב", יחתוך היו"ר. "לא היה לנו ריב כזה בוועדה מאז שנתנו את פרס נובל לשלום ליאסר ערפאת. יש לי הצעה שאולי תפתור את הבעיה: נראה מי המליץ על טראמפ. כמשקל הממליץ, משקל המומלץ".
"רעיון טוב", יאמרו החברים; "קדימה".
פרופ' יוהנסן יפשפש בתיק העור המוזהב שלו. "מצאתי", יודיע, ישלוף את המעטפה ויקרא את שם הממליץ: בנג'מין נתניהו.
דממת מוות תשתרר בחדר. נייד לא יצפצף, סיכה לא תיפול.
"זה אותו נתניהו ש...?" תשאל פדרסן.
"כן", יאמר יוהנסן וייאנח. "אותו נתניהו".
חיוך ניצחון קטן יאיר את פניה של פדרסן. "אני את הטיעונים שלי סיימתי", תאמר. "אני מציעה שנעבור למועמד הבא".
"רעיון מעולה", יקראו החברים, הפעם בקונצנזוס. "קדימה".
כאשר תפרסם ועדת הפרס את החלטתה המקפחת, המקוממת, בעולם יתקשו לנחש מה היו המניעים. בישראל יעלו מיד על הסיבה האמיתית: אנטישמיות. לא צריך להיות יהודי כדי ליפול קורבן לאנטישמיות. די במכתב המלצה מבנג'מין. ¿
