עוד מעט הכדורגל הישראלי חוזר, אבל התחושה היא שאנחנו מתכוננים לעונה רגילה במקום להודות בקול רם: שום דבר פה כבר לא רגיל. קבוצות כבר התחילו להתאמן והטבע התעורר, אבל בפועל – זה קיץ קפוא. תורידו את ההתלהבות ממדים חדשים ואת ההתרגשות מסטורי של שחקן שמתלהב מכך שהוא קם לחדר כושר ב-8:00 בבוקר, ותגלו שעד כה אף קבוצה לא עשתה באמת רכש שובר שוויון. הישראלים הבכירים באמת נעולים בחוזה בקבוצות שלהם או נמצאים בחו"ל, והזרים הם סימן שאלה – מלבד בודדים.
אם אוהדי מכבי חיפה מתלהבים מבואו של ג'ורג'ה יובאנוביץ', חלוץ שלא פגע בשנתיים האחרונות, סימן שהמצב בשוק די עגום. בניגוד למה שמספרים לנו, כנראה שזרים לא ממהרים לחתום בישראל. חוץ מיון ניקולאסקו במכבי ת"א (שגם הוא כבר היה פה), קשה להתפעל מההחתמות של הקבוצות הגדולות. הקיץ המלהיב באמת שייך להפועל ת"א – בכדורסל. אולי כי יש דיווחים על כך שהרשו לזרים להישאר בחו"ל עד שתושג הפסקת אש.
לא מדברים מספיק על הנזק שהמלחמה המתמשכת גורמת לכדורגל הישראלי, כמו כל המדינה גם הוא בהדחקה. מה זה משנה שישה זרים או שמונה, אם הרבה שחקנים בכלל לא מוכנים להגיע לפה? קבוצות שיעלו לשלב הליגה באירופה עדיין ייאלצו לארח במדינה אחרת. זה גורם גם לשחיקה פיזית בגלל הטיסות, וגם לשחיקה נפשית – כשאתה משחק באצטדיון ריק, בלי קהל, בלי תחושת שייכות וחוטף פלאשבקים לתקופת הקורונה.
חוץ מזיו אריה האמיץ, לאף אחד בכדורגל הישראלי אין אומץ לדבר על המצב במדינה. כולם טומנים את הראש עמוק בחול, גם האוהדים שעסוקים בלבקר את הקבוצות שלהם על כך שלא הביאו מספיק רכש. הלו, אתם רואים מה קורה בחוץ? לא ירדתם בשבוע שעבר למקלט בגלל טיל מתימן? האם התאוששתם כל כך מהר מהסיבוב עם איראן? זה לא קיץ של החתמות נוצצות – זה קיץ של הישרדות. ואם שחקן זר בכל זאת בוחר לחתום פה, אולי במקום למדוד אותו על פי מספרים – פשוט נגיד לו תודה. ומה עם זה שהליגה יכולה להיעצר פתאום למספר שבועות, אם תהיה הסלמה במצב הביטחוני? עזבו, בואו פשוט נמשיך לשחק אותה כאילו הכל טוב ונגיב לקבוצה שלנו: "מה עם רכש?"
