הסרט הצרפתי "כל החיים לפניו", שנעשה ב-1977 על פי רומן של אמיל אז'אר, נכנס להיסטוריה של התרבות הישראלית: הוא זכה באוסקר כסרט הזר הטוב ביותר, ומי שאחז בפסלון היה הבמאי שלו, משה מזרחי ז"ל, שהפך כך לישראלי הראשון שקיבל את הפרס. אבל כשאסתי זקהיים התכוננה לתפקיד של מדאם רוזה, ניצולת שואה וזונה לשעבר שעומדת במרכז הסיפור, היא לא חשבה על סימון סיניורה, שכיכבה בסרט ההוא; גם לא על סופיה לורן, ששיחקה בעיבוד נוסף לספר (נטפליקס, 2020). לדבריה, ההפקה החדשה של תיאטרון באר-שבע בכיכובה ובבימוי אמיר י' וולף, שעולה השבוע, מציגה רוזה שונה לגמרי.
"אני עושה משהו אחר", אומרת זקהיים, "כי אני לוקחת הרבה מהחיים שלי ומהדיאלוג שלי עם שון עיסא, שמגלם את הילד הערבי מומו, שבו רוזה מטפלת. אני מנסה להבין את היכולת של האישה הזאת לאהוב ולחמול בלי להתייחס לדת של הילד. היה לי חשוב להבין איך אני מצליחה להתמזג עם האישה הזאת, שמילון המושגים שלה שונה משלי – היא הרי מדברת קצת פולנית, קצת צרפתית וקצת יידיש, ואף אחת מהשפות האלה אינה שלי. אני גם מנסה להבין איך אפשר לשרוד זוועות ועדיין לאהוב בני אדם".
מאילו נשים לקחת השראה?
"נשים שהחיים לא ריחמו עליהן, אז הן בנו להן שריון. דודתי חנה, למשל, שנאה באותה מידה את השכנים שלה, את אלוהים ואת שליחיו - אבל אהבה אותי. אני מקדישה את הדמות גם לאמו של אלחנדרו, בן זוגי, שאת המספר שהיה מקועקע על היד שלה בחרתי לכתוב על היד שלי כל יום לפני ההצגה. זה החיבור שלי לאישה שעברה את אושוויץ ואת צעדת המוות ונותרה מלאת אהבה וחמלה".
לדעת זקהיים, יש חשיבות מיוחדת בהעלאת המחזה דווקא עכשיו. "בתקופה שבה העולם שוב מצטמצם לקבוצות ולדתות, בחרנו לספר סיפור על אהבה פשוטה, כזאת שנולדת במצבים הכי קשים ועדיין מצליחה לראות את האדם. יש בהצגה מהגרים, זונות, דיירים של חדרי מדרגות – וכולם אנשים. כמו שרוזה אומרת, 'כשנמצאים בחרא, כולם שווים'"
