ביני לבין אילן וירצברג יש הסכם לא כתוב, שהוא אינו מודע לקיומו: בכל פעם שהוא מוציא אלבום, אני משתדל להאזין לו וגם לכתוב עליו. מכיוון שווירצברג עובד בקצב גבוה בשנים האחרונות – מתחילת העשור הוא הוציא ארבעה אלבומים – אנחנו נפגשים לא מעט. עכשיו זה קורה שוב, עם האלבום החדש והיפה שלו, "ממשיך".
המילה "ממשיך" היא הגדרה קולעת לקריירת הסולו של וירצברג, שבגדול מעדיף לעשות את המוזיקה שלו בעשר אצבעות. האיש שנכנס לפנתיאון האלבומים הישראליים עם "בציר טוב", שיצר עם שמעון גלבץ, עבד בהמשך אותו עשור עם ענקים וענקיות כשמוליק קראוס, נורית גלרון וגלי עטרי. כמפיק, ופה ושם גם כמלחין, הוא תמיד ידע לתפור עבור כל אחד ואחת את החליפה המוזיקלית הנכונה, לרוב מאריג עמוק ועם חוטים רכים ועמידים בפני אופנות. מאז הוא המשיך בעיקר לבד, לרוב מתחת לרדאר.
העובדה שמספר המאזינים של וירצברג נמוך יחסית (לפחות לפי ספוטיפיי) היא החמצה, וטוב יעשו אלה שמחפשים גיבורי גיטרה מקומיים (תקשיבו לפתיחה הבלוזית של "נוגעים בחוויה הקוסמית"), אם יפנו לעצמם חצי שעה כדי להאזין לשמונת השירים המרכיבים את "ממשיך".
ב"החוק השלישי של ניוטון", מהרגעים הטובים כאן, וירצברג שר: "אומרים שהאדמה קדושה/ קדושה יותר מחיי אדם/ אומרים שהרוב קובע/ גם אם הרוב לא מבין". בהמשך השיר הוא מנסה להציע הסבר ללימבו שבו אנחנו נמצאים, בעזרת החוק השלישי של הפיזיקאי והמתמטיקאי האנגלי הקובע ש"כשגוף מפעיל כוח על גוף אחר/ הגוף האחר מפעיל את אותו הכוח בחזרה". השיעור הזה בפיזיקה לא בדיוק מנחם, אבל מבוצע בחוכמה וברוך.
בשיר "לולה", רגע לפני סוף האלבום, מתרחש מפגש פסגה משולש של וירצברג עם גלבץ, שדי נעלם, והמילים של יונה וולך המנוחה. המיני-איחוד הזה של גיבורי "בציר טוב" הוא כנראה הבשורה המוזיקלית הכי יפה שתשמעו החודש.
