בשעה טובה עונת הכדורגל הישראלי נפתחה. דמעות הקרוקודיל של אושר דוידה בשוך אלוף האלופים, מכבי ת"א נגד באר-שבע, בישרו על זה. בהכי חגיגי שיש. בהכי לחלוחית וקינוח אף. שמעתם אותו, לא? לא זוכר דבר כזה, האדום שהם קיבלו היה גרוע לנו, הם הסתגרו כמו קבוצה קטנה, כאלה.
אין מה להגיד, נאום חוצב להבות לעונה שבדרך. מבטיח כזה. מעצים. ובכלל, כמה ענווה. כמה רספקט ליריבה שמשחקת נגדך עם עשרה שחקנים מהדקה ה-17, ומנצחת במשחק הקרבה טקטי באצטדיון שלך. אולי – סתם זורק רעיון מופרע, החבר-החלוץ אושר דוידה – אם לא היית מדביק את הכדור לקורה מחצי מטר, לא היית צריך להתלונן שבאר-שבע כבשה בפעם היחידה שהגיעה לשליש שלכם. אבל עזוב, סתם מחשבה מטופשת.
רוצים, אגב, לשמוע עוד מחשבה שצצה דווקא כי שתי הגדולות של הליגה לא השתנו בהרבה מהעונה שעברה? העובדה שבאר-שבע, זו שנשמטה לה צלחת האליפות בגלל רגליים רועדות, נראתה שלשום בטוחה וידעה כמו בימי ה"בלתי שבירים" לחולל קסם מעמדת נחיתות, מעלה באוב את התחושה שאיתה סיימנו את העונה שעברה: שהקבוצה היותר טובה לא בהכרח לקחה את האליפות. תרשמו לעצמכם, אם כן, את הרכיב שעליו באר-שבע תיבחן בעונה הקרובה: המנטליות. תרשמו לעצמכם גם שאם ברכיב הזה יהיה תיקון, ולא לפרקים, גם ברגעי האמת, מכבי של לאזטיץ' תהיה חייבת להיות הרבה-הרבה יותר משכנעת מבעונה שעברה.
המשיכה של נמניה סטואיץ' ברחבה, אם לחזור לשלהי שלשום, לא נעלמה מעיני אף אחד. למכבי הגיע פנדל. השיפוט פה, כמה וארים שלא תשימו, רחוק משלמות. ועדיין, באדיבותו של דוידה, קיבלנו תזכורת: אנחנו לא מסוגלים להכריע פה תואר בלי דמעות. אם בסוף העונה שעברה זו הייתה אליפות עם כוכבית, אתם יודעים בית הדין וכו', הפעם זה היה אלוף האלופים בבכי. בקיצור, תכינו כמה מגבים לעונה שבפתח.
