לפרופ' אלס ורבקל, ראש בית הספר לארכיטקטורה בבצלאל, יש ניסיון רב בתכנון אדריכלי של אזורי משבר, משאב שמדינת ישראל זקוקה לו מאוד כרגע. את דרכה החלה כאדריכלית במשרד שתיכנן את השיקום והבנייה מחדש של אזור גראונד זירו לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, כולל תכנון של מערכות התחבורה, השדרה החדשה ופתיחת האתר מחדש לציבור ולעיר. "גרתי אז בניו-יורק עם בן הזוג שלי, אלי דרמן", היא מספרת, "היום יש לנו בארץ משרד אדריכלים משותף. משרד האדריכלים שעבדתי בו אז היה בצ'יינטאון ולא יכולנו לצאת למשרד באותו בוקר ובימים שאחריו, כי היה סגר. את נפילת הבניינים ראינו מהחלון, מול העיניים".
היא רואה קו מקשר בין השיקום שנעשה אז בניו-יורק לזה שצריך לעשות ביישובים שנפגעו ב-7 באוקטובר: "אסור להתעסק בשיקום בסדר גודל שחוו יישובי העוטף רק מתוך הזווית המספרית, שמחשבת את השטח לפי פתרונות טכניים ואכסון אנשים. יש פה סיפור של פסיכולוגיה קולקטיבית, שנוגעת לאנשים שנפגעו לא רק כאינדיבידואלים אלא כקבוצה, ולכן התפקיד של הארכיטקטורה הוא לא רק לבנות אלא גם לחשוב איך לבנות - גם מחדש וגם טוב יותר. למשל, בגראונד זירו, אחד האלמנטים החשובים של המגדלים היה היותם גם מבנים שמייצגים הנדסה מתקדמת וגם סמל של ניו-יורק ושל ארצות-הברית, תקווה ועתיד. וכאשר הם קרסו, כל המשמעות שלהם קרסה איתם. תפקידה של האדריכלות היה לא לבנות מחדש שני מגדלים, אלא להוביל חזון אדריכלי סימבולי ופרקטי שאנשים יתכנסו סביבו ויבנו את התקווה החדשה שלהם".
בואי ניקח את זה עכשיו לעוטף.
"בעיניי זו לא רק שאלת העוטף, אלא שאלת כל האזור, כולל מה יקרה בעזה עצמה. יש פה צורך בראייה מאוד רחבה של הרבה אזורים שנפגעו וצריך לקחת את השיקום שלהם כהזדמנות לחשוב אחרת על כל המרחב, כשהכל מחובר. בעבר היו קשרים כלכליים ואקולוגיים בין אזורי העוטף לעזה. הרי הטבע לא לוקח בחשבון את הגבולות הפוליטיים. ולכן, תכנון אדריכלי שמסוגל לחשיבה אזורית כוללת כתשתית שתתמוך בעתיד האזור, הוא המיטבי", היא אומרת.
ועל אף הביקורת שעשויה להתעורר נוכח דבריה, היא מגלה שיש מאחורי הקלעים חשיבה של מספר מדינות שמכינות תוכניות מגירה לעתיד ארכיטקטוני וסביבתי משותף לאזור כולו: "תוכניות שנרקמות בין ערב-הסעודית, ארה"ב, ישראל, צרפת, קטאר והרשות הפלסטינית מעידות שזה לא מופרך לדבר ולחשוב על זה. אני לא יכולה לפרט, כי זה באמת מאחורי הקלעים, אבל כשותפה לכך אני יכולה להגיד שלא צריך לחכות עד שהתוכניות יבוצעו. מספיק שהן קיימות וזה כבר עוזר לקבל החלטות בשטח בישראל".
כמו למשל?
"למשל, אנחנו במשרד מתכננים עשרות אלפי יחידות דיור שיתווספו לשדרות ולנתיבות, וימוקמו לכיוון הגבול עם עזה. למה? כי החזון הוא שבעתיד כן יהיה גבול שאפשר יהיה לחצות אותו לעבר שכנות חדשה וטובה. או למשל שיקום ואדי נחל עוז. הרי הנחל לא שואל אותנו לאן לזרום והשיקום שלו בצד הישראלי יוביל גם לשיקום הצד העזתי. הדברים קשורים גם בלי ההתערבות שלנו. מה שעוד צריך לדבר עליו בהקשר של שיקום עוטף עזה הוא החטופים שעוד לא חזרו, ועד שהם לא יחזרו הקהילות שלהם ממשיכות לעבור את הטראומה בכל יום. כאשר מדברים שם על בנייה מחדש של הבתים, זה רגיש וכואב".
את יכולה לתת דוגמה?
"בהחלט. אני למשל מעורבת בהקמת מרכז התרבות החדש שיבוא במקום הגלריה שנפגעה בקיבוץ בארי. האדריכל שיקים את המרכז הוא דניאל זרחי, ישראלי שעובד בבזל שבשווייץ, והיה חשוב לאורך כל התהליך להבין שזה לא רק לבנות מחדש מרחב פיזי, זה גם לבנות מחדש קהילה ותקווה, ולכן צריך ארכיטקטורה שיודעת להיות הרבה יותר מאשר מטראז'ים, אלא מקום שיודע להיזכר בלי להיתקע בעבר אלא לייצר תקווה חדשה. רק ארכיטקטורה טובה יודעת לעשות את זה – לשים את הקהילה במרכז ולזכור שהיא נולדת מתוך הקשרים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים מורכבים".
פילוסופיה זה חשוב, אבל בשטח, אזרחים שבתיהם נהרסו מהטילים האיראניים עוד מחכים למס רכוש.
"ברור שהמדינה עוד לא יודעת לתת את המענה, אבל זה לא אומר שאנחנו כקהילת האדריכלים לא יכולים לפעול, ממש כמו שפעלנו והתגייסנו מ-7 באוקטובר ועבדנו עם הקהילות בשטח כדי להציע להן פתרונות שהמדינה לא מציעה. ואנחנו לא לבד. אנשי מקצוע ואזרחים רבים משלל תחומים התגייסו לסייע לתושבים בעוטף במקומות שבהם המדינה לא מציעה פתרונות. למשל, מודלים של בנייה שהיא יותר בת-קיימא ועושה שימוש בחלקים ובחומרים שאפשר לפרק ולהשתמש בהם שוב, כשהתושבים יחזרו לבתי הקבע שלהם. זו גישה שהיא יותר משתלמת ואקולוגית ומקיימת. במקביל, הגישה היא לבנות גם את הקיבוצים והיישובים הזמניים באופן כזה שלוקח בחשבון לא רק את הבתים עצמם אלא גם את הסביבה והמרחב, למרות שמדובר בהגדרה בבתים זמניים. כי גם אם זה שנתיים וגם אם זה חמש שנים – מדובר באנשים שאלה הם החיים שלהם וצריכים לחיות ולא רק לשרוד. לצערנו, אלה לא תמיד דברים שהמדינה יודעת לשים לב אליהם".
את התורה החשובה והרגישה שלה הביאה פרופ' ורבקל גם לביאנלה לאדריכלות בוונציה. היא הובילה שיתוף פעולה ייחודי עם מוסדות אקדמיים בינלאומיים מובילים, ובהם אוניברסיטת ETH ציריך וברטלט לונדון, סביב השאלה של תפקיד האדריכלות בזמן משבר, חוסר יציבות ואי-ודאות. "בימי משבר ביחסים הבינלאומיים של ישראל, הכוללים חרמות ונטישת הסכמים אקדמיים, הצלחנו להבקיע את חומת החרם והסרבנות מבלי לוותר על התייחסות לאתגרים המורכבים של השלכות המלחמה על המרחב המקומי", היא אומרת. "משלחת של 100 סטודנטים ומרצים מבצלאל יצאו לוונציה לקיים כנס וסדנה בשיתוף עם בתי הספר המובילים באירופה, מה שמהווה גם הישג משמעותי בהבטחת רצף של נוכחות ושל פעילות ישראלית בביאנלה. בדיונים עלו סוגיות שנוגעות למלחמה, טראומה והרס, תוך בחינת הממשקים שבין אדריכלות, משבר אקלים וגיאו-פוליטיקה, עם מחויבות עמוקה לשאלות של צדק מרחבי, אחריות אתית, פרקטיקות של תיקון ועיצוב בתנאי משבר".
