במשך כמעט שנתיים משפחות החטופים הן חלק מחיינו, וכולנו מלווים אותן במאבק לשחרור יקיריהן. מעגל נוסף וקרוב יותר שמלווה את המשפחות באכזבות ובתקוות הוא של אנשי המקצוע – פסיכולוגים, מטפלים, אנשי משרד החוץ ומטה החטופים, שתומכים בהן ברמה היומיומית, בארץ ובחו"ל.
הפסיכולוגית ד״ר בלהה פריינטה מהפקולטה לפסיכולוגיה במכללת אחווה, ביחד עם הפסיכולוגית פרופסור סמדר בן אשר, גם היא מהאקדמית אחווה וממרכז מנדל בנגב, יצאו לבדוק באיזה אופן משפיעה ההתמודדות של המשפחות על תחושותיהם של המלווים, והצליחו להמשיג במחקרן מונחים פורצי דרך שהפתיעו גם את אנשי המקצוע בעולם. את מסקנותיהן פירסמו החוקרות בכתב העת הנחשב Journal of Loss and Trauma.
זהו לא המחקר הראשון שד"ר פריינטה עורכת בתחום. לאורך השנים היא ליוותה משפחות בזמני משבר, בדגש על מצבי מלחמה כמו עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, וגם משפחות פליטים מאוקראינה. כאשר החל הטיפול בסוגיית החטופים, פנו אליה ממשרד החוץ בבקשה ללוות את מסעות המשלחות לחו"ל. זה היה בחודש נובמבר 2023, ימי תחילת התמרון הקרקעי. בן זוגה של פריינטה היה מגויס בגבול לבנון, הבנים הגדולים בלבנון ובעזה, והיא נותרה בעורף עם הבנים הצעירים, בני 14 ו-17.
"ושאלתי את עצמי מה אני אומרת לבנים", היא משחזרת, "היה לי ברור שאני לא נוסעת בזמן כזה בלי ההסכמה שלהם. סיפרתי לשניהם שנקראתי לסייע למשפחות החטופים בפגישה עם האפיפיור, אבל שלא אכפה עליהם את היעדרי. הגדול אמר מיד: 'אמא, זו שליחות. את הולכת'".
והצעיר?
"אני רואה אותו עם עיניים מבולבלות. הוא אמר לי: 'אמא, אבל מה יהיה אם ידפקו אצלנו בדלת? מי יהיה איתנו אז?" היא מספרת, ושתינו דומעות, "אחרי שקיימנו שיחה עמוקה על ניהול המציאות המאתגרת הזאת, הגענו ביחד למסקנה, אני והבנים הצעירים, שהדבר הנכון הוא שאצא עם המשלחת. הם אמרו שהם יודעים שבמושב בני ראם, שם אנחנו גרים, יש סביבם מעטפת של שכנים טובים וחברים, ושהם לא יעזבו אותם".
היא יוצאת למשלחת, ולדבריה, האתגר של ליווי משפחות חטופים לא דומה לשום דבר אחר שחוותה. היא לומדת תוך כדי תנועה, ומתוך הלמידה והליווי הצמוד של המשפחות במצבים שונים, נולד בסופו של דבר המחקר שערכה ביחד עם פרופ' בן אשר.
הן מתחילות במחקר בדצמבר 2023 ובודקות מה קורה למעגלים שמלווים את המשפחות – המטפלים והדיפלומטים (בדימוס). "כאשר מצפים לנעדרים או למי שנמצאים בשבי, המלווים וגם הציבור לא יודעים לקראת מה להתכונן", היא מסבירה, "האם השבוי מת ויש להתאבל עליו? האם הוא יחזור אדם שונה לגמרי ממה שיצא ולא נכיר אותו? ובכל מקרה, כל עוד הוא לא חוזר – מתקיימת התמודדות עם אובדן לא פתור, ואין אפשרות להתחיל תהליך של אבל. המונח המקצועי לכך הוא 'אובדן עמום'. זה המצב הכי קשה שמתואר בספרות, כי אתה בעצם לא יודע לקראת מה אתה הולך. לכך מצטרף גם נושא הזמן. אפשר לראות שהרבה ממשפחות החטופים נושאות מדבקה של ספירת הימים שעברו מאז 7 באוקטובר. מי שמזוהה עם כך בין היתר היא רייצ'ל, אמא של הירש גולדברג-פולין שנרצח בשבי. כשמדברים על זמן בהקשר של המתנה לאדם שנמצא בשבי, יש שני מושגים: הזמן הקפוא והזמן הגנוב".
מה המשמעות של המונחים הללו?
"המשמעות היא שעבור משפחות החטופים הזמן הקלנדרי הקונבנציונלי קפא ונתקע על 7 באוקטובר, אבל שגם השליטה שלהן בזמן לא קיימת ונגנבה מהם", אומרת פריינטה, ומכניסה לשיחה שלנו מונח נוסף שנקרא "אפקט האדווה": "מה שקורה לזמן לא מתרחש רק אצל משפחות החטופים אלא גם אצל המלווים והמטפלים שלהן, שגם הם חווים את הזמן הקפוא ואת הזמן הגנוב, וגם את האובדן העמום. כלומר, האבן שפגעה במשפחות החטופים יצרה אדוות שנוגעות בהם".
תמחישי לנו את זה.
"למשל, לגבי הזמנים. לא רק משפחות החטופים מתנהלות בין תקווה לייאוש – הרבה פעמים הן בטוחות שיש עסקה ויש להן תקווה, וכשמודיעים שאין, הן עוברות לייאוש – אלא שגם המלווים והמטפלים עוברים את הטלטלה הזו. מה שבעיקר מעיק על הדיפלומטים זה שהם לא יכולים להבטיח למשפחות פתרון בתוך פרק זמן מסוים. סוג זמן נוסף שכולם חווים הוא מה שנקרא בספרות 'הזמן הלולאתי הנצחי': הם לכודים בתוך לולאה שמנטרלת אותם ומריצה את אותו סיפור שוב ושוב. גם המשפחות וגם המלווים חווים את הזמן הזה כקיפאון רגשי, וראינו לצד קריסה של המשפחות גם קריסה של המלווים. למשל, אחת המטפלות של משפחת חטוף אמרה לי בזמן כזה: 'כששוב לא הייתה לי תשובה למשפחה, הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. כל כך דאגתי להם עד שקרסתי'. הדיפלומטים חייבים להמשיך ללוות את המשפחות גם בזמנים שבהם אין התקדמות. הם לא יכולים לפרוש מהליווי, והם חייבים להחזיק בתוכם גם את העובדה שהם מאכזבים את המשפחות".
ומה העצות שאת נותנת למלווים ולמטפלים?
"שהם חייבים לקחת לעצמם זמנים של אוורור וליווי רגשי, להתעסק בביאינג ולא רק בדואינג כדי לא להיכנס ללופ הלולאה. כי משך הציפייה לחטופים יוצר חוויית אובדן עמום קולקטיבית, שמסכנת אגב לא רק אותם אלא את הציבור כולו".
כלומר האדוות מתרחבות.
"לצערנו, מדינת ישראל הפכה להיות מומחית בנושא של ליווי משפחות בטראומה. כשהצגנו את כל הנתונים שמצאנו במחקר קיבלנו תגובות שמדובר בחידוש עולמי עצום. עד כה, רוב המקרים של היעלמות בני אדם התרחשו במדינות עולם שלישי, אבל במדינות מתקדמות כמו ישראל זה אירוע נדיר. אנחנו, לצערנו, הפכנו להיות ראש חץ בסוגיה, מה שאומר שהמאמר מהווה חידוש לא רק ברובד הפרקטי אלא גם ברובד של המשגת הדברים", היא אומרת – ומודה בכאב שהיא וחברתה למחקר לא שיערו שיסיימו אותו עוד לפני חזרת כל החטופים.
