ביום רביעי שעבר נפגשתי ברמת הגולן עם מי שנהוג לכנות "גורם צבאי בכיר". דיברנו על מצבנו בסוריה. מה קורה עם הדרוזים, שאלתי. הוא נאנח. זה Issue, אמר. הוא תיאר שורה של תקריות, שראשיתן בהתנגשות בין דרוזים לג'יהאדיסטים בג'ראמנה, פרוור של דמשק שאוכלוסייתו מעורבת. ממכות עברו לירי, מפצועים להרוגים. משהו בין מלחמת כנופיות למלחמת מיליציות. מגיעים להפסקת אש ומיד מפירים אותה. למלחמה העדתית נכנס אלמנט דתי, לאחר שהופצה קלטת שבה שייח' דרוזי מקלל את מוחמד. הקלטת כנראה מזויפת, אבל האינטרס אמיתי.
מה שאמר ולא אמר שיקף אי-נוחות: לישראל יש עניין בשלטון יציב בסוריה, חזק בפנים וחלש בחוץ, בהסכם על סידורי ביטחון, בפירוז הדרום הסורי. מה לנו ולסיפור הדרוזי הזה. המציאות החדשה בלבנון ובסוריה היא ההישג הגדול ביותר של צה"ל במלחמה. למה לקלקל.
מה גם שמוקד המשבר, הר הדרוזים, החבל שבו חיים כחצי מיליון מבני העדה, רחוק 80 ק"מ מרמת הגולן: המרחק מעמיד בספק את הטענה הישראלית לפגיעה בפירוז; מה גם שצה"ל מתוח עד מעבר לקצה: שלשום הוחלט להעביר לרמת הגולן את חטיבת הצנחנים, ישר מעזה.
בתוך ארבעה ימים הכל השתבש. בדואים טבחו בדרוזים בא-סווידא, בג'בל דרוז; 1,000 צעירים ישראלים מכפרי הדרוזים בגליל פרצו את גדר הגבול, בהפגנה שהמחישה את הזדהותם עם בני עדתם בסוריה ואת היעדר המשילות של ישראל בגולן; שיירה של ג'יהאדיסטים ירדה מדמשק דרומה, לא-סווידא. חיל האוויר הפציץ 200 מטרות בסוריה, רובן מטרות צבאיות שאין להן קשר לריב הסורי הפנימי. "איתותים", קרא לזה שר הביטחון כ"ץ, ומיד הזהיר שלא יהיו יותר איתותים – תהיה מלחמה אמיתית. נתניהו וכ"ץ פירסמו הודעה משותפת שהצדיקה את ההתערבות הצבאית בסוריה ב"ברית האחים העמוקה עם הדרוזים בישראל".
כאשר האנשים שהמציאו את חוק הלאום מנופפים בברית אחים, ריח הזיוף נישא למרחוק. לישראל יש אינטרסים ביטחוניים לגיטימיים בסוריה: מוטב להתמקד בהם. היחסים בין ממשלת ישראל לדרוזים בסוריה מזכירים את היחסים בין החות'ים בתימן לפלסטינים בעזה: במקרה הטוב, זאת ברית אחים רטרואקטיבית.
המפסיד הגדול
למה הם חוזרים להרוג אלה את אלה, שאלתי את פרופ' (אמריטוס) איתמר רבינוביץ. סוריה היא תחום ההתמחות שלו: בין השאר, הוא עמד בשנות ה-90 בראש המשא ומתן עם סוריה של אסד. בשבועות הקרובים יתפרסם בהוצאת עם עובד ספרו (יחד עם ד"ר כרמית ולנסי) "הטלטלה הסורית", שמתאר מה עבר על המדינה ממלחמת האזרחים עד היום.
"ברובד העמוק", אמר רבינוביץ, "הסונים השמרנים והקיצונים לא מתייחסים אל הדרוזים ואל העלווים כאל מוסלמים. הם רואים בהם כתות שיצאו מהאיסלאם, כופרים. זה צד אחד של העימות.
"הצד השני פוליטי: א-שרע, הנשיא, רוצה לשלוט בסוריה אחת, ריכוזית. הוא רוצה להכניס את חיילי המיליציות העדתיות לצבא ולהכפיף אותם למדינה; הדרוזים והכורדים רוצים לשמר את כוחם כאוטונומיה מזוינת.
"אני מעריך שבדרום סוריה סוכני איראן וחיזבאללה פועלים כדי להכשיל את א-שרע ואת משטרו. הם מעודדים את הבדואים באזור דרעא להתעמת עם הדרוזים בא-סווידא, בהר הדרוזים".
האם א-שרע שולט באנשים שלו, שאלתי.
"מתברר שלא", השיב. "האמריקאים איפשרו לו להכניס 3,500 זרים לצבא שלו, בוגרי מיליציות ג'יהאדיסטיות, רובם מהקווקז: ערב רב. האלמנט שהגיע לא-סווידא היה פרוע במיוחד. גם רצחו, גם השפילו. בינתיים, המפסיד הגדול הוא א-שרע".
מה ישראל צריכה לעשות, שאלתי.
"לעזור למשטר ולדרוזים להסדיר את היחסים ביניהם", אמר. "ככל שאנחנו מפציצים יותר, אנחנו מרחיקים את האפשרות שנגיע להסדר עם המשטר.
"ממשלת ישראל פועלת בחוסר שיקול דעת. ראש הממשלה והשרים מדברים יותר מדי. הם חוטאים בשילוב של פרנויה ותחושת כוח: 7 באוקטובר גרם לפרנויה; ההישגים מול חיזבאללה ואיראן גורמים להם לחשוב שהכוח הוא התשובה ולא הדיפלומטיה.
"לישראל, לארצות-הברית ולטורקיה יש אינטרס משותף – להרגיע. טראמפ, שהפך לחסיד של א-שרע, צריך להרגיש נבוך".
הם מוותרים עלינו
שלשום בערב זומנו כמה מראשי העדה הדרוזית לפגישה דחופה עם סגן הרמטכ"ל תמיר ידעי, אלוף פיקוד הצפון אורי גורדין ובכירי שב"כ. ראש מועצת דלית אל-כרמל רפיק חלבי יצא מהפגישה מאוכזב. האם נכון שצה"ל נגרר בניגוד לרצונו לסיפור הזה, שאלתי.
"אתה מדייק", אמר חלבי. "הצבא לא יודע מה לעשות. אף אחד בממשלה לא יודע מה לעשות. אחד המוזמנים לחש לי בערבית במהלך הפגישה, הם מוותרים עלינו. הוא צדק".
תסביר לי, ביקשתי, מה גורם לדרוזים בישראל להתערב בגופם במלחמה פנימית בסוריה. תשובתו הפתיעה אותי.
"יש עכשיו התעוררות של הדרוזים בכל המזרח התיכון", אמר. "מדובר במרד: המיעוט החליט להרים ראש. דרוזים בישראל מדברים כל הזמן עם דרוזים בלבנון ובסוריה. הם מזועזעים ממה שעושים שם".
מה מקומו של מוואפק טריף, המנהיג הרוחני של הדרוזים בישראל, בהתעוררות הזאת, שאלתי.
"טריף רוצה להיות מנהיג דרוזי אזורי", אמר. "הסיפור מורכב: ממשלת ישראל משתמשת בטריף כדי לקדם את העניינים שלה, והוא משתמש בה כדי לקדם את העניין שלו".
לפני כמה חודשים, אמרתי, טריף הביא יותר מ-100 שייח'ים דרוזים מכל סוריה לנבי שועייב, האתר המקודש של העדה. הם באו לביקור מתוקשר ואחר כך לעוד ביקור. בכפרים הדרוזיים ברמת הגולן לא אהבו את הרעש, לא אהבו את החסות שמטילים הדרוזים בגליל על הדרוזים בסוריה.
"אתה נכנס למריבות הפנימיות בתוך העדה", אמר חלבי. "זה לא העיקר. הביקורים של השייח'ים בישראל היו תרגיל של גורם ישראלי כדי לקנות אחיזה בסוריה".
אנחנו קנינו אחיזה בסוריה והם קנו אחיזה בנו, חשבתי. נזכרתי ברומן הטרגי שניהלה ישראל עם הנוצרים בלבנון. מה אתה דורש שישראל תעשה, שאלתי.
"לאורך כל השבוע נתניהו גרר רגליים", אמר חלבי. "צה"ל צריך להפציץ יותר. לא להשמיד שלושה טנקים – להשמיד את כל הטנקים. א-שרע צריך להבין שהדרוזים חזקים".
שחיקה רועמת
למלחמה בעזה נהגנו להיכנס עד לא מזמן בהאמרים פתוחים, עם בריזה מהים ושמיים מעל. היום אנחנו נכנסים בטנקים ממוגנים. כאשר לוחמי גבעתי חזרו בתחילת השבוע לבית-חאנון, לאחר חודש בג'באליה, הם ישנו בטנקים ובנמ"רים שבאו בהם. את צרכיהם הם עשו בשקיות. על רצפת הכניסה בכל בית שבו התמקמו מונחת אלונקה צבאית, מוכנה לשימוש. היא מזכירה לכולם כמה מסוכן שם בחוץ.
הפער בין מה שאני חושב על התמשכות המלחמה לבין מה שאמרו לי ביום שלישי מפקדים בגבעתי בחמ"לים בבית-חאנון, בלתי ניתן לגישור. הקשבתי להם. התפעלתי ממסירותם, מהקרבתם. הערכתי את הדבקות שלהם במשימה ואת האמונה בצדקת הדרך. ספקנות היא לפעמים מכשול בקרב. במצבים מסוימים היא מסוכנת. ניפגש בעוד חמש שנים, הצעתי. מעניין מה כל אחד מאיתנו יחשוב אז על המלחמה בעזה.
הייתי בבית-חאנון בנובמבר 2023, בתחילת התמרון הקרקעי. זה היה יום קשה: מטען שהונח בכניסה למסגד נאצר, במרכז העיר, הרג ארבעה לוחמים מחטיבה 551, ובראשם מפקדם, משה ידידיה לייטר. המסגד הוקם לזכר הניצחון האחרון של המוסלמים על הצלבנים, ב-1239. הקרב ניטש כאן, בבית-חאנון. המסגד נמחק, יחד עם כל העיר.
לבד מחיילי צה"ל אין אדם בבית-חאנון. הבלתי מעורבים ברחו לעיר עזה או למוואסי. בהפסקת האש חזרו חלק מהם, השתכנו באוהלים סמוך לבתיהם ההרוסים וברחו שוב, עם כניסת צה"ל. יריעת יוטה ששימשה את אחד האוהלים פרוסה עכשיו על אדן חלון בבית שהפך לחמ"ל. מחבלי חמאס – מספרם מוערך ב-80 – חיים מתחת לקרקע. מפעם לפעם יוצאת חוליה, ארבעה עד שמונה, מניחה מטען וחוזרת לכוך שלה.
הלוחמים מגדירים תא שטח ומנקים אותו מעל לקרקע ומתחתיה. הנוהל מזכיר הדברת מזיקים, לא את המלחמות שהכרנו. התחילו בדרום בית-חאנון ועולים צפונה. היריות הבלתי פוסקות, מהמקלעים של הטנקים וממאגים, לא מלמדות על חילופי אש: הן השלב הראשון בפעולת הניקוי. זוהי לחימה במעמד צד אחד: צה"ל מנקה; האויב מזנב. ביום שני נחשפה מנהרה ובה 30 מטענים. במצב התחמושת של חמאס זאת כמות משמעותית. חשיפת המטענים גרמה לאופטימיות. "ברוח הם אולי לא גמורים, אבל התחמושת שלהם הולכת ונגמרת", אמר אחד המפקדים. ומפקד אחר אמר, "יש לנו אויב מתמיד. אנחנו נתמיד יותר".
המשימה היא לנקות עד המחבל האחרון, עד המנהרה האחרונה. זה נשמע נכון והרואי, עד שנזכרים שהיו בין 500 ל-700 ק"מ של מנהרות בעזה. המאמץ שמשקיעות חמש אוגדות בעזה מניב קילומטרים ספורים.
דיברנו על המחיר שגובה המלחמה, על הנופלים, על השכול, על החטופים, על הנתק מהמשפחה. "בכל פעם שאני יוצא לרענון, אני נקרע בין המשפחה שלי, הפצועים והמשפחות השכולות", אמר מג"ד בחטיבה. ומפקד אחר אמר: "אני יודע שמבין אלפי החיילים שנמצאים כאן יהיו כאלה שלא יחזרו. זה מלווה אותי ביום ובלילה. אבל יודע גם שהמלחמה צודקת. היא תקבע את עתידה של מדינת ישראל".
אנחנו יושבים בסלון של מה שהיה פעם בית מגורים מבוסס. הכרית שאני נשען עליה רקומה סיסמאות חמאס. "מגיל אפס הזהות של מי שגדל כאן הייתה חמאס", אומר אחד המפקדים. "כך בבית; כך בבית הספר. כשהוא מגיע לגיל 14, נותנים לו אר-פי-ג'י. בכל בית תלויה על הקיר מפת פלסטין השלמה, מהנהר לים, בלי שמות של יישובים יהודיים. הם לא שווייצרים.
"בלי קשר למה שיחליטו בוושינגטון או בדוחא או בירושלים, אנחנו נצטרך להמשיך לפעול כאן. ב-7 באוקטובר למדנו שאי-אפשר לסמוך על אף אחד. האכיפה צריכה להיות כחול-לבן".
אתם כבר פעם רביעית כאן, אמרתי.
"כמה פעמים כוחות צה"ל היו בשכם?" שאל והשיב: "האויב חוזר, אז אנחנו חוזרים. אנחנו צריכים לחיות איתם, אבל ממקום של עוצמה. עוצמה, זה מה שהם מעריכים".
הוא סיפר על דוד שלו, בעלים של עדרי בקר לבשר בגליל. כשהגיעו אליו עם דרישה לפרוטקשן, נסע אל הכפר שממנו באו האנשים, נכנס לבית של הבוס שלהם, הוציא עוזי והצמיד אותו אל פניו של האיש. "אליו הם לא באים יותר", אמר. "יותר מזה: הם נעשו חברים.
"אתה נכנס לבית חדש. אתה מוצא בו עקרב והורג אותו. לאחר יומיים אתה מוצא בבית עוד ארבעה עקרבים – לא תהרוג אותם? מה, תרים ידיים? יש לי ארבעה ילדים. אני יודע שבבוא הזמן גם הם יצטרכו להילחם".
האם אתם עוקבים אחר המשא ומתן, שאלתי. יש ימים שבהם נדמה שהפסקת האש קרובה, שסוף המלחמה קרוב.
"אני לא עוקב", אמר הבכיר ביניהם. "אני צריך להתרכז במשימה שלי ובביטחון החיילים שלי. אם אתחיל לחשוב על הפסקת אש, על יציאה הביתה, אני לא אהיה ממוקד. אני אחטוף".
האם נכון שבין הלוחמים יש שחיקה, שאלתי.
"השיח סביב שחיקה מייצר שחיקה", אמר אחד. "מספיק לדבר על זה. אבא שלי הוא מושבניק בן 77 שיוצא יום-יום לעבודה. הוא לא נשחק. והחטוף במנהרה: כל פעם שמישהו שואל אותי על שחיקה, אני אומר לו, מה עם החטוף במנהרה? לו אין פריבילגיה להתאונן על שחיקה".
"אסור להגיד שחיקה", אמר אחר. "אצלנו בסיירת קוראים לזה אתגר מנטלי".
שחיקה או אתגר מנטלי – כאשר שלושה לוחמים שיצאו משם מתאבדים בתוך שבוע, כאשר רבים מדווחים על פוסט-טראומה, אי-אפשר לטמון את הראש בחול, גם לא בחול של עזה.
רוקדת על טנקים
מה שהיה פעם רחוב בבית-חאנון, עיר בת 35 אלף נפש, הפך תחת שרשראות הטנקים לים של חול, שהרגליים מבוססות בו עד מעל לקרסול. אין היום בבית-חאנון בית אחד ראוי למגורים, אומר לי אחד המפקדים. עיר שרוסקה לה יחדיו. חטיבת גבעתי, שהגיעה לבית-חאנון לאחר חודש של לחימה בג'באליה הסמוכה, הקימה בין עיי החורבות סדנה לטיפול בטנקים. במקום לגרור טנק תקוע לעוטף ואחר כך להעביר אותו לטיפול בג'וליס, סיפור ארוך ויקר, מחליפים לטנק מנוע בחזית.
מנוף מרים את המנוע אל על, בדרך אל הטנק. בתנועות ידיים בטוחות, החלטיות, מנצחת בחורה אחת על כל האופרציה. שמש בוהקת; חולות טובעניים; בית ממוטט; שני טנקים; משאית ענקית; לוחמים באפודים כבדים, לובשי חול וחגור, וצעירה כורעת על דופן המשאית ומפקדת על כולם.
"היא קצינת הטנ"א שלנו", אמר המפקד שלה. טנ"א, טכנולוגיה ואחזקה, הוא מה שפעם, בימים פשוטים יותר, כינינו "חימוש". סגן ש', 23, היא בת המושב הוותיק חרות בגוש תל מונד, דור שלישי לישראליות שורשית, מחויבת. היא נופפה בגאווה בכפות ידיה: הציפורניים צבועות בלק סגול, הצבע של חטיבת גבעתי (אנחנו נמנעים מלפרסם את תמונתה בהנחיית הצנזורה).
למחרת דיברתי עם אחד משכני המשפחה. איך היא, שאלתי. "בחורה רצינית", אמר. "ראש טוב; ידיים טובות". חיפשתי את שמה ברשת. מתברר שלמדה מאז ילדותה בלט קלאסי. תמונותיה, רוקדת בבגדי בלט ("מהממת", כתבו החברות), מעטרות דפים בפייסבוק. ב-2021 התגייסה, ומאז היא רוקדת על טנקים.
ההשתתפות הבולטת של נשים במלחמה, בקו הראשון, מלמדת על מפנה של ממש בתפיסות המקובלות בצבא. מה שלא עשה השכל, עשה הכורח. לפני המלחמה סירבו במטה הכללי להבין שני דברים. הראשון, שהחרדים לא יבואו: בעיית ההשתמטות שלהם שייכת לפוליטיקה, לחברה. היא גדולה על אכ"א; השני, שמאחורי המהומות שחוללו רבני המכינה בעלי, הם והסמוטריצ'ים, נגד שירות נשים, אין כוח אמיתי. מלחמה תעיף אותם כמו עלים ברוח.
ואז באה המלחמה.
