1. בין הצילומים לניחום אבלים, מצאתי את עצמי פוגשת נהגי מוניות מדי יום. אלה אולי אנשי המקצוע שאני פוגשת הכי הרבה. יום אחד אולי אכתוב את המחזה "שיחות עם נהג מונית". בין שני נהגי המוניות של הבוקר אין קשר. אחד מחולון, אחד מראשון-לציון. אחד אוחז בתספורת אופנתית, השני מרכיב משקפי זהב כמו אחרון ההיפסטרים. שניהם גרושים עם ילד. שניהם אמרו את אותו משפט: "תל-אביב מתה. אין אנשים, אין תיירים, אין עבודה".
יום אחד אצליח להבין איך בתוך כמה רגעים מרגע חגירת חגורת הבטיחות מתחילים לדבר על ביבי. אולי זו אני, או שאין נושא אחר בעולם? ישר מדרגים אשמים במצב, מלינים על היעדר חקירה, מעצימים תיאוריות קונספירציה. אבל משפט אחד נשאר איתי. "הוא כמו דוגווקר, אלה שמסתובבים עם הכלבים. הוא הולך, ולאן שהוא הולך, הולכים השרים והח"כים".
2. אנחנו יכולים להאשים את אילה חסון, ינון מגל, בן גביר, איימן עודה, ישראל פריי. יש מחולל אחד לאירוע הזה, מנצח התזמורת. מדהים לראות כמה אנשים חזקים וגדולים יכולים לפחד ולהתכווץ אל מול אדם אחר. בראייה אנושית, זה מהפנט. אנשים שהיו בכירים, מפקדים, ראשי עיריות, שכל העולם רעד מהם, הופכים לקרקרים דלוחים על השיש במחיצת אדם אחר.
3. בניחום אבלים לפעמים יש כמו פושים אנושיים. אל מול השיחות והחיבוקים, התה והסיגריה, מישהו מסתכל בטלפון ומכריז: "מדיחים את אדלשטיין" או משהו כזה. ואנחנו פשוט מובלים. מהנהנים וממשיכים ללכת.
"אין מה לעשות, צריך ניצחון מוחלט", אומר נהג המשקפיים. "מה זה ניצחון מוחלט? בששת הימים היה ניצחון מוחלט?" "כן!" "מצרים נעלמה? ירדן נעלמה? סוריה נעלמה? לא, ובכל זאת זה היה ניצחון מוחלט". הוא שותק פתאום ואז עונה: "וואלה פתחת לי את הראש, זה אולי הדבר ההגיוני הראשון ששמעתי מכם".
אני נשענת אחורה ומחפשת אוזניות, בטיימינג מושלם הן כמובן בלי בטרייה. "אני ברצועה", אומר נהג התספורת, "גם את, את פשוט לא משלימה עם זה". "אני לא בשום רצועה, סליחה". "את כן. את לא מרגישה חנק בצוואר?" "זה לא קשור לרצועה", אני מקשה עליו, "זה כי קשה לנשום והחטופים והחיילים וכל מה שקורה ויוקר המחיה". "זה את אומרת לעצמך יפה מאוד". "טוב, תוריד אותי פה, אני אלך". "אל תשכחי לדרג אותי".
תוך כדי היציאה הסתבכתי עם חגורת הבטיחות והרגשתי את החנק בצוואר. "אל תהיי עצובה", הוא עוד אומר לי מהחלון. "תחייכי כמו תרצה מהאח הגדול".
טוב. נתתי לו דירוג ארבע.
