לפני כשבוע התקשר לאורין גנץ קצין משטרה ושאל: "את בבית? אני בדרך אלייך עם הבגדים שאיתם עדן נרצחה בשבי", משחזרת אורין, אמה של עדן זכריה ז"ל שנחטפה מהנובה, ונרצחה בשבי חמאס. כשאנחנו יושבות בסלון הקטן והחמים בדירתה בראשון-לציון, היא מספרת: "שנה וחצי הבגדים האחרונים שהבת שלי לבשה נמצאים בשקית ניילון סגורה, מנוקבי כדורים וספוגים בדם וברקמות הגוף של עדן", היא לוקחת נשימה ומראה לי בטלפון צילום של שקית ניילון ובתוכה אפשר לזהות פריטי לבוש בצבעי ורוד ושחור. "הם בטח היו רטובים, התמלאו בעובש, התחלתי לחשוב על הריח שבטח אפגוש, והשוטר בדרך. למזלי התקשרה אליי קצינת הנפגעים ואמרה לי: 'תקשיבי, זה לא אנושי ששלחו לך ככה את הבגדים. עזבי את הריח שהוא קשה, הבגדים במצב איום'", אורין מחבקת את כוס הקפה שבדיוק הכינה.
2 צפייה בגלריה
("רק בן אדם שהילד שלו היה חטוף מסוגל להבין את הכאב ואת חוסר האונים" | צילום: יובל חן)
מה את עושה?
"לא יודעת מה לעשות, ושואלים אותי שוב ושוב: 'את רוצה את הבגדים או שניפטר מהם?' אתמול אמרתי להם 'תיפטרו מהם', ודקה אחרי זה התקשרתי שוב ואמרתי: 'אני לא מסוגלת, אל תיפטרו מהם, זה הדבר האחרון הכי קרוב לגוף של הבת שלי'. בבגדים האלה יש את הנשמה של עדן, אותם היא בחרה ללבוש אחרונים וללכת מהעולם הזה".
דילמה מהגיהינום.
"התייעצתי עם איה לחמי, המלווה שלי ממטה החטופים שכבר הפכה למשפחה, והחלטנו לבקש תחנת ביניים, שימצאו מי שיטהר ויכבס את הבגדים ויוציא מהם את ריח המוות, לפני שמחזירים לי אותם. לי אין כוחות לכבס בעצמי".
ישטפו את ריח המוות. אבל החורים של הקליעים יישארו.
"כמו החור בלב. החור תמיד יישאר ואני קיימת בין החורים. אני יודעת שאחרי שנמצא מי שיעביר את הבגדים כביסה ויטהר אותם, אני אקבל את הבגדים עם החורים, ואני גם יודעת שזה הולך להיות מאוד קשה. רק מהמחשבה הלב שלי מתכווץ. אבל הבגדים עוד יהיו חלק מחדר ההנצחה שאקים לעדן".
"מגיע לך להיפרד מהבית שלך"
עדן זכריה הייתה בת 28 כשנחטפה בחיים ממסיבת הנובה. לאביה, בשיחת טלפון אחרונה, אמרה: "יורים עלינו, תשמור על הכלבים". גופתה הושבה ארצה בדצמבר 2023 בעקבות פעולת חילוץ במהלך קרב שבו נהרגו גל איזנקוט ואיל ברקוביץ'.
"את עדן ואת רס"ב זיו דדו ז"ל מצאו במנהרה די במקרה. למחבלים הארורים אין כבוד לעצמם, אז יהיה להם כבוד לגופות שלנו? בדצמבר 2023 הלכתי להיפרד מעדן באבו-כביר. כולם אמרו לי: 'לא, מה פתאום, אל תלכי, זה יעשה לך רע'. אבל חברה טובה אמרה: 'אורין, בואי נלך, את צריכה את הפרידה הזו'. החברות שלי, שהן מקור תמיכה עצום, ליוו אותי וגם העובדת הסוציאלית, שברגישות אין-קץ אמרה לי: 'אני אכסה לה את פצעי הירי, לא אתן לך לראות אותה בבת אחת, אלא בכל פעם נחשוף עוד קצת. זכותך כאמא להיפרד מהבת שלך", אורין משחזרת את הרגע המצמית והנורא, והקפה שהיא מחבקת בספל כבר קר.
"זו הייתה אחת העצות החכמות. עדן שכבה לבד, בחדר ממוזג ונקי, מכוסה, על מיטה. אם היא הייתה חיה, אפשר היה לחשוב שזה צימר. הרגשתי שבאבו-כביר עשו הכל כדי לתת לילדה שלי כבוד אחרון, לא התייחסו אליה כאל גופה, אלא כאל ילדה יהודייה שמגיע לה להיקבר ומגיע לה ולמשפחה תהליך פרידה מכובד. הדבר הראשון שעשיתי זה למשש אותה, בדקתי שיש לה את כל האיברים, ידיים, רגליים, גם את החזה מיששתי, לראות שהוא שם, אחרי מה ששמענו על כריתת איברים, בעיקר אינטימיים, ב-7 באוקטובר. אחרי זה זיהיתי אותה. תהליך הזיהוי קריטי כדי שלא יישאר ספק שקברתי את הילדה שלי, ולא ילדה אחרת. למרות שמזהים גם בעזרת DNA ושיניים, תמיד הורה אוחז בתקווה שהילד שלו יחזור. אני זיהיתי את הקעקועים שלה, ליטפתי את השיער הארוך והשופע שלה, נישקתי וליטפתי אותה, ותוך כדי בכי גם דיברתי איתה שיחה כמו עם בן אדם ששומע אבל לא מגיב. ובאותם הרגעים של הפרידה, הבנתי שאני בשליחות ביחד עם עדן, ושכל אחת תורמת משהו למען השליחות הזו. היא תרמה את החיים שלה ואני תורמת את הכאב והנפש שלי ושזה הרבה מעבר לאמא וילדה. נכון שאני ילדתי אותה פיזית, אבל בעצם באנו לפה למלא משהו שלא יהיה קל, כי שליחות היא אף פעם לא קלה. אני אומרת לעדן, 'מה זה את עם השטויות שלך סידרת לי שליחויות. תחזרי ונוותר על הכל, אין לי כוחות'. אבל זה לא אפשרי, אני לא בוחרת, אף אחד לא שאל אותי. ואם לא אעשה את השליחות שלי אני בוגדת בעדן".
מי שמגיעים להרצאות שמעבירה אורין בארגונים ובחברות פוגשים אישה חזקה ורהוטה, שמדברת בזקיפות קומה מעומק הכאב הנוראי, אבל לא מאפשרת לו לנצח אותה.
"גם בזה עדן עוזרת לי, כי אני יודעת שבתום החיים שלי כאן אני ועדן ניפגש – ואני רוצה שהמשפט הראשון שהיא תגיד לי יהיה שהיא מרוצה ממני: 'אמא הצלחנו, אמא למרות הקושי, עשית את מה שנועדנו לעשות'. וכדאי מאוד שאעמוד במשימה, כי אני לא רוצה עוד גלגול כזה", היא אומרת והעיניים שלה עצובות אבל נחושות. "עדן מחזקת אותי כשאני נשברת ואומרת לי, 'אמא אנחנו אוטוטו נפגשות, אז מה את עצובה עכשיו? את יודעת שאני מבסוטית בעולם שכולו טוב'. זה לא שאני מאמינה שאפגוש את עדן. אני יודעת שאפגוש אותה".
פגישה נוספת שהיא מייחלת לה היא של החטופים שנותרו בשבי עם בני משפחותיהם: "רק בן אדם שהילד שלו היה חטוף מסוגל להבין את הכאב ואת חוסר האונים כשהילד שלך בידיים של ארגון טרור כל כך אכזרי במרחק נגיעה ממך, ואתה חסר אונים. האיסלאם הקיצוני הרדיקלי זה השטן בהתגלמותו. זו לא בעיה רק שלנו. כולנו רואים מה הם עושים עכשיו לדרוזים. אני כואבת ורוצה את החטופים החיים והחללים בבית. בגלל שאני קיבלתי את עדן, אני מבינה כמה זה משמעותי למשפחות. הלוואי שהיה לי פתרון קסם. חיי הלוחמים והחזרת החטופים זה הדבר הכי חשוב לנו כעם".
