מספיק מבט אחד בזרוע החסונה של יונתן פרידמן תופסת את כל גופה של איימי רפאלי כדי לעצור את הנשימה. השניים אוחזים בסך הכל בכפות ידיים שמחברות בין השמיים והארץ, לא פחות, כשרפאלי באוויר במשך שניות ארוכות, מבצעת אלמנט אחרי אלמנט. פרידמן עובר בשלב מסוים לרדת על הברכיים, ממשיך לאחוז בשלמות בפרטנרית שלו בתרגיל הזוג המעורב. אחרי כמעט 40 שניות, רפאלי חוזרת אל הקרקע, והם עוברים להתגלגל זה על זה.
התרגיל הזה, לצלילי "ירושלים של זהב", כבר העניק לצמד תארים, כולל אליפות אירופה, אבל השיא יהיה במשחקי העולם שייערכו בחודש הבא (7-17 באוגוסט) בצ'נגדו שבמחוז סצ'ואן בסין. בדומה ללא מעט ענפים שלא מצאו להם מקום במשחקים האולימפיים, גם האקרובטיקה, אפשר לומר האחות החורגת של התעמלות האמנותית והתעמלות המכשירים, עדיין לא הצליחה להיכנס בדלת הראשית לבמה של הגדולים – ולא בצדק.
כל זה לא משנה לספורטאי הנבחרת, 11 מהם ישתתפו בארבע תחרויות – זוג מעורב, זוג מאותו המין (שתי נשים), ארבעה בנים ושלישיית בנות. כמו בהתעמלות האמנותית והמכשירים, התרגיל שלהם מחולק לביצוע טכני ודרגת קושי.
כולם בשביל אחד
כאשר הזוג המעורב עושה הפסקה אחרי עוד סשן, עולים בזה אחר זה אור אברהם, רותם עמיחי, ליאור בורודין ותומר אופיר. הם רביעיית הבנים, וכמות הכוח המתפרץ שלהם לא רק מחזיקה אותם במעין פירמידה, האחרון בה גם תופס בראשו של חברו בלבד. עבור בורודין ואופיר מדובר במשחקים השניים, אחרי ארה"ב ב-2022. כך גם לגבי ניקול אלייניק, שמתחרה בקטגוריה המשולשת לנשים עם ליאה בר נוי ומיכל סטרטייבסקי. שלושתן כבר עייפות מתרגולים חוזרים, ומאמנת הנבחרת, שירן וקנין, מודה שהיום הוא יום פחות מוצלח. מלבדן, בנבחרת יהיה גם זוג בנות: רוני כהן ומאיה ולנר.
2 צפייה בגלריה
חברי נבחרת האקרובטיקה, מימין לשמאל: ניקול אלייניק, ליאה בר נוי, מיכל סטרטייבסקי, יונתן פרידמן, איימי רפאלי, רותם עמיחי, תומר אופיר, ליאור בורודין, אור אברהם
"האקרובטיקה משלבת את הגמישות וגם את הסטטיות והדינמיות, שזה כוח מתפרץ, סלטות. זה נותן טעימה מכל קצוות ההתעמלות", מסבירה וקנין מה היא עונה לאנשים ששואלים אותה מה זה הענף הזה בכלל. "הוא משלב המון אסתטיקה. השנה שברנו תקרות זכוכית, התקדמנו המון. זה נותן תחושה של מימוש עצמי. לנו יש את האולימפיאדה במשחקי העולם וזה שיא השיאים שלנו. אנחנו יוצאים כל שנה לאליפויות עולם ואירופה, אבל משחקי העולם הם אירוע חד-פעמי, מטורף, ואנחנו מחכים לו בקוצר רוח".
וקנין (35) הייתה מתעמלת מכשירים, שפגשה את המשטח לראשונה בהיותה בת שלוש בלבד. "הייתי ספורטאית מצטיינת, וסיימתי את הקריירה שלי מאוד רעבה לתוצאות, לכן התחלתי לאמן באמביציה מטורפת. אני אוהבת את העבודה שלי, נותנת כל מה שאני יכולה".
למרות שיש לה ילד בן ארבע בבית, היא מצאה דרך לשלב בין אימהות לקריירה, שכוללת לפעמים שני אימונים ביום. "המעבר לאקרובטיקה קרה כשהמועדון שבו התאמנתי בהתעמלות מכשירים נסגר. הייתי בת 14. אני מאוד אוהבת הדינמיקה הקבוצתית, זה משהו שנותן לספורטאים ולנו המון ידע בסוגים שונים של חיבור. הגילים פה שונים, יש בנים עם בנות, ורק בנים. אנחנו עובדים הרבה על להסתדר ביחד, להיות בחוויה משותפת. זה מלווה אותך לכל החיים".
אחת הדרישות המרכזיות בענף הוא, כאמור, שיתוף הפעולה של חברי הצוות. השופטים, שמרכיבים את הציון משלושה מרכיבים, בודקים בין היתר את הזרימה בין האלמנטים. הניקוד מורכב מיצירתיות (כוריאוגרפיה), דרגת קושי והביצוע הטכני. סך הכל ישנם לכל קטגוריה שלושה תרגילים, שניים מהם במוקדמות, כאשר מי שמעפיל לגמר מבצע אחד נוסף. במוקדמות התרגילים מתפצלים לבאלאנס מול דינמי. בעוד בראשון צריך להישאר סטטי שלוש שניות בכל מצב, בשני מגיעות הסלטות וההקפצות המוכרות יותר.
בגמר, השופטים בודקים את היכולות לבצע את התרגילים יחד, כקבוצה, בסנכרון. האתגר מגיע מהכוח המתפרץ לצד שיווי המשקל הנדרש, מה שלמעשה מביא ניגודיות. כאן, מדגישים המאמנים, דרוש הרבה ניסיון. לצד וקנין, מאמנים את הנבחרת אמיר מוזס, שרהלה מילר, לאון ויניצקי ואפי סאץ'.
בראש שמחתם
מוזס (35) הגיע לענף דרך חוג התעמלות. "זה הענף שמשלב בתוכו הכי הרבה מרכיבים שקיימים בספורט ובחיים", הוא אומר. "יש פה פיזיות, כושר, שרירים, סיבולת, אירובי, גמישות ואומץ. עבודת צוות, למשל, היא יכולת שנרכשת תוך כדי עבודה. אין דומה לזה. התשוקה לענף היא מה שמחזיקה אותי. לצערי, להיות מאמן בישראל זה לא ההכנסה הכי מדהימה שיש. זאת עבודה סיזיפית, יומיומית. את הקשיים אפשר לצלוח רק אם אתה באמת אוהב את הענף".
פרידמן (22) ורפאלי (17) חוזרים לסשן נוסף. השיער הזהוב שלו מזכיר את זה של השוער דניאל פרץ, והוא צוחק כשאומר ששמע זאת יותר מפעם אחת. משום שהשיחה על החיצוניות מתרחשת ממש רגע לפני עוד הנפה, הפעם הכניסה שלו לריכוז קשה יותר, ומבחינים היטב ברעידות. את הפוטנציאל של השניים ראו עוד בתקופה שכל אחד מהם התחרה בציוות אחר, ולפני שבע שנים הם הפכו לזוג.
רפאלי, שחייבת לסמוך על פרידמן בכל מה שקשור להיותה נתמכת בכף ידו, אומרת: "הכימיה נבנתה במהלך השנים. אנחנו עובדים חמש שעות כל יום. אני זוכרת את ההתחלה, היא הייתה יחסית מוזרה, כי לא הכרנו. מהר מאוד התרגלנו לעבודה ביחד". פרידמן, שהיה שחיין בתחילת דרכו, מוסיף: "עם הזמן הגוף לומד להכיר את החולשות והחוזקות של הפרטנר, מתי צריך לתת יותר עבודה. אנחנו כבר על אוטומט".
"השיר 'ירושלים של זהב' הוא עם אמירה", מסביר פרידמן על התרגיל שיוצג לצופים. "חיכינו לתזמון הנכון, במיוחד בימים הקשים שהמדינה עוברת. מאוד מתרגשים להוציא אותו יותר לאור בבמה הכי גדולה של האקרובטיקה".
"כל הזמן שואלים אותי מה זה האקרובטיקה, האם זה התעמלות מכשירים או אמנותית", מגלה רפאלי. "זה קצת אלמנטים, פירמידות, כמו קרקס, מאוד דומה. אותי המילה 'קרקס' לא מעליבה".
פרידמן מסכים: "כן, הוא מזכיר קרקס, אבל בעצימות יותר גבוהה. כבודו של הקרקס במקומו מונח, אבל אנחנו ספורט מקצועי ותחרותי ברמות הכי גבוהות".
תנאים שווים
כבר שנים יש דיבורים על הכנסת האקרובטיקה למשחקים האולימפיים. "בעולם מפחדים מהענף. הוא מרשים, סוחף אחריו אינסוף אהבה מהקהל", אומר מוזס. "החשש שלהם הוא שאם ענף כזה ייכנס לתוכנית האולימפית, הוא יפגע בענפי ההתעמלות הקיימים, יגנוב את תשומת הלב והתהילה, ותהיה נהירה גדולה אליו".
ומה בנוגע לישראל? כאן הענף שווה בין שווים, נמצא בתוך איגוד אחד, ההתעמלות. "אולי האקרובטיקה היא לא ענף אולימפי, אבל אצלנו מתייחסים אליה אחרת", חושף מוזס. "אנחנו מקבלים תקציבים נאים יחסית, גם התאחדות אילת נותנת מלגות יפות לספורטאים (הפרסים בזכייה במשחקי העולם הם 50 אחוז מאלו האולימפיים)".
אריק קפלן, נשיא התאחדות "אילת" וראש המשלחת למשחקים, מסכם: "נבחרת האקרובטיקה מייצגת את הספורט הישראלי בשיאו - שילוב של מקצוענות, הישגיות וערכים. הספורטאיות והספורטאים עברו דרך ארוכה, קשה ומאתגרת כדי לעלות למשחקי העולם – והם עשו זאת בגאווה ובאחריות".
