מראה שחורה / לפני כחמש שנים ראה אור הדוקו "מראה", שבו הבמאי רענן אלכסנדרוביץ' הושיב צעירה יהודית-אמריקאית, "פרו-ישראלית" כהגדרתה, מול סרטונים של "בצלם" וגם של ארגונים מימין על הנעשה בגדה המערבית ועקב אחר תגובותיה המילוליות בזמן אמת. תוצאת התרגיל הייתה מכה אנושה ליכולת של תיעוד המציאות להשפיע על האופן שבו מאן דהוא מפרשן אותה: כמעט לכל תמונה מערערת נמצאו המילים שהצדיקו, תירצו, הדפו והכחישו.
ואלה עוד היו הזמנים הפשוטים יחסית: אז עוד לא ניתן היה להגיד על כל דבר שהוא נוצר ב-AI, דיפ פייק וכד', בעיות אמיתיות אשר מגויסות שוב ושוב לטובת הדחקה והתנערות. ובעיקר עוד לא היה פשע ברברי ומתועב כמו 7 באוקטובר, שהצליח לשבש לחלוטין את התפיסה של מה מוצדק ומה מופרע לגמרי ביחס לבני ובנות אדם.
מבחינת רבים ורבות בישראל, אפשר להמשיך להביט במראה של עזה ולראות שם רק את הפחד הקיומי, הזעם שמסרב להתכלות, את התשוקה לגבות עוד ועוד מחירים, גם ממי שלא יכלו למנוע את החטא או אפילו לדעת במה מדובר (ילדים, למשל). ניתן גם לטעון שהמראה משקרת, חלקית, מעוותת. לפעמים זה אפילו נכון. וכמו הצעירה בסרט הנ"ל, לא בטוח שקיימים תמונה, סרטון או וידוי קורע לב, כאלה שייבדקו ויתגלו כאותנטיים לגמרי, שיחוללו שינוי. מצד שני, נדמה שרק השבוע ניאותו ערוצי הטלוויזיה המרכזיים להתחיל בניסוי.
אבל בסוף, והוא נוטה להגיע מתישהו (עוד שבוע, עוד חודש, עוד עשור), המשמעות והאחריות סביב מה שקורה בעזה יופיעו במלוא כיעורן ויתבעו את מקומן במרחב הציבורי. זה לא אומר שתהיה הכאה קולקטיבית על החזה, בכלל לא. אבל או שהדיבור יהפוך מלחישה לצעקה, או שהצורך להשתיק אותו יגיע להפעלת כוח, שתהיה בוטה עוד יותר מזאת שקיימת היום נגד המעטים שטורחים להניף שלט לא מספיק מנומס. וגם אז יהיה מי שיביט במראה ולא יבין מה כל כך נורא במה שנשקף ממנה.
אבנר, יא כריש / לא ברורה צרות העין שהופגנה בתקשורת וברשתות כלפי אבנר נתניהו, לאחר שנודע על הצטרפותו לקרן ההשקעות של היזם וכוכב הטלוויזיה (והשיער) דובי פרנסס, הנחשב גם מקורב לראש הממשלה, שמכהן גם כאביו של אבנר. קודם כל, בן למשפחת נתניהו שקם בבוקר והולך לעבודה – כבר התקדמות. שנית, משמח לראות בוגר תואר שני במדעי המזרח הקרוב וארכיאולוגיה, תחומי ידע מופלאים שנרמסו תחת מגף הקפיטליזם ומגפת הסטארט-אפ, מקבל הזדמנות להוכיח את יכולותיו בשדות החדשנות והיצירתיות של עולם ה"דיפנס-טק" (שם יפה לחתונה בין תעשיות המלחמה לחדשנות טכנולוגית). מה קרה, רק גנרלים ובוגרי 8200 יכולים? הנה, ככה פותחים את השורות ומרחיבים את המנעד גם לצעירים נטולי ניסיון מתאים.
שלישית, רק לאחרונה נודע כי נתניהו שינה את שמו לפני מספר שנים ל"אבי סגל", לטענתו כיוון שלא היה מאובטח ולא כדי לרכוש מתחת לרדאר נכס באנגליה בלי משכנתה בסכום שלא הצריך דיווח לרשויות המס (הכל בהתאם לחוק). והנה, בהודעות הרשמיות והחגיגיות מככב השם הפרטי שנתנו לו אביו ואמו ושם המשפחה המעוברת של אביו המנהיג וסבו ההיסטוריון, כך שהכל שב למקומו הטבעי וההגיוני. אם כן ברכות לכריש הצעיר והמבטיח וגם טיפ בחינם לעתיד: ברגע שמתחילים לדבר איתך על אי יווני - ברח.
ילדים זהב / תמיד חשוב ומשמח לקיים את מנהגו של בעל האכסניה הנצחי, מאיר שלו ז"ל, ולציין הישג פנומנלי והיסטורי (באמת היסטורי, לא כמו כל ביקור של נתניהו בבית הלבן) של נבחרת ישראל במתמטיקה במסגרת האולימפיאדה שנערכה באוסטרליה: ארבע מדליות זהב (שהוענקו לרז דבורה, איתן גרינזייד, שחר בלומנצוויג ויותם בודניק) ושתי מדליות כסף (שהוענקו לנדב דן תמרי ואריאל דורון).
בימים אלה חיוני לא פחות להזכיר היכן אומנו וטופחו המוחות המבריקים הללו: במכון ויצמן למדע, שספג לא רק טיל איראני שהשמיד מעבדות שהיו מפעל חיים, אלא גם פצמ"רים של בוז גועלי בגוון פסאודו-דתי. "בינתיים מכון ויצמן חטף טיל", צייץ ינון מגל וצירף סרטון מתקופת הקורונה שבו ראש הממשלה מייחל לעזרת היושב במרומים ודנה ויס (חדשות 12) עונה לו ש"התשובה נמצאת במכון ויצמן". "הקב"ה 1, מכון ויצמן 0", הנחית הטאלנט, והזכיר שלא היהדות היא האויבת של הקדמה והחדשנות אלא התפיסה המעוותת, הרעילה והמגה-ילדותית שלה. ובשאלה היכן נמצא הפוטנציאל של ישראל כמדינה מתפקדת ואף מתקדמת, התשובה היא כמובן בנערים הללו, שיכולים להיות גם שומרי מצוות לא פחות אדוקים מכוכב ערוץ 14 ועדיין לתקן עולם (או לפחות לשפרו) בזכות שכלם וחריפותם. או במילים אחרות: מכון ויצמן 6, ינון מגל 0.
בשלוש מילים / ועדת חוץ ושיגעון.
בציר מעולה / לא רק שאילן וירצברג מוסיף להוציא אלבומים בשרשרת, באלבום החדש שלו "ממשיך" הוא חוזר לשתף פעולה עם שמעון גלבץ, שותפו ליצירת המופת "בציר טוב". כמובן שהשניים מבצעים טקסט של יונה וולך, "לולה", וכמובן שהתוצאה היא רוק ישראלי ישן-חדש ובעיקר טוב, ממש כמו הבציר ההוא.
משפט בשבוע: "עד שיש לך פה חרדים במדינה, מה אתה רוצה מהם? מה כל המדינה עליהם?... תנו להם לחיות, הם לא מפריעים לכם" (ח"כ יצחק גולדקנופף לא מבין את הציפייה המוזרה שלא רק חילונים ומסורתיים וציונים־דתיים ימותו/ייפצעו/יישרטו בקרב. באמת חוצפה).
