פוזיציית אופוזיציה
הסקרים והמציאות סוף-סוף מתלכדים: קואליציית נתניהו מונה עכשיו 49-50 מנדטים (תלוי במצב הרוח של אבי מעוז), בדיוק מה שהיא מקבלת בסקרי המנדטים כבר חודשים בלי תזוזה: 18 המנדטים של המפלגות החרדיות שעזבו בפועל את הממשלה חופפים את 18 המנדטים שעל הנייר נטשו את הקואליציה שלו. חלקם עזבו כבר ברפורמה המשפטית, אחרים ב-7 באוקטובר. מאז לא שבו. גם לא במלחמה עם איראן. עם 50 מנדטים אי-אפשר להקים ממשלה, אבל זה מספר שמספיק למניעת פירוק, בינתיים.
נתניהו עוד מנסה להשיב את החרדים עד תחילת החורף, אבל הדרמה הפוליטית הגדולה לא נוגעת לממשלה הנוכחית אלא לאלו שיבואו אחריה: אם החרדים לא מוצאים את עצמם בקואליציה הזאת, ימין מלא-מלא ונטול עכבות, כל ממשלה עתידית תהיה קשה יותר עבורם. מלשון מאזניים שמתאימה לכל קואליציה תמורת תקציבים הולמים, המפלגות החרדיות הופכות מול עינינו לשותפות בלתי אפשריות באף ממשלה. לפחות עד שעניין הגיוס יוסדר, בלעדיהן. מתוך כ-90 המנדטים שבין המפלגות הערביות לחרדיות תצטרך לצמוח ממשלת אחדות ציונית, לפחות לקדנציה אחת, שתסדיר את הגיוס באופן שהחרדים לא יוכלו לבצע בעצמם, אבל יוכלו לחיות לצידו.
חלק מהפוליטיקאים החרדים מודים בכך בשיחות סגורות, אבל מתקשים להפנים. המשמעות היא אולי חילופי דורות בפוליטיקה החרדית העייפה: גפני בכנסת עוד מסוף שנות ה-80, כשהוזמן על ידי הרב שך. מאז גדולי הדור התחלפו, אבל יו"ר דגל התורה נשאר. הוא הפך ותיק ומנוסה מהרבנים שלהם הוא כפוף. לאורך השנים ראה כיצד במקום מרן אחד שנתן לו הוראות, הוא נדרש לתמרן בין כמה בתים וחצרות שונות, מה שכמובן מכביד על הסיכויים להשיג פשרה עם גב רבני חזק.
גם דרעי נכנס לפוליטיקה באותן שנים. ההנהגה של ש"ס הייתה יציבה יותר, אבל מאז הקאמבק שלו ב-2013 ופטירת הרב עובדיה, ש"ס החליפה שלושה מנהיגים רוחניים בתוך עשור. גם אצלה המועצה עכשיו קרועה בין כמה מוקדי כוח מתחרים, וכידוע – יד המחמיר על העליונה.
האופוזיציה תהיה פחות נוחה לשני אלה, ועל גולדקנופף בטח שאין מה לדבר. יו"ר אגודת ישראל הוצנח לכנסת לקריירה פוליטית בעשור השמיני לחייו. לחוץ בתווך שבין האדמו"ר מגור שנותן לו הנחיות לבין בבצ'יק שמנהל את העניינים בפועל. הוא לא ליצמן, אלא פרזנטור שניתן יהיה להחליף בקלות. צווי הגיוס שהונחו בחודש האחרון בעשרות אלפי תיבות דואר במגזר הם כתב האישום החריף ביותר נגד ההנהגה החרדית שכשלה בתפקידה הבסיסי. אחריהם גם הפוליטיקאים החרדים עלולים לגלות בתיבה מכתב פיטורים.
משברים שלובים
ההצבעה על החלפת יו"ר ועדת החוץ והביטחון, לו רק נערכה בחשאיות בהתאם לתקנון הליכוד, הייתה הזדמנות לצילום רנטגן של יחסי הכוחות בתוך מפלגת השלטון. אבל נתניהו, אחרי שבוע שבו פירט לציבור על הנעשה בקרביו ברזולוציה לא מחמיאה, העדיף לא לעמוד במבחן הפרגוד מול חברי סיעתו הצמאים לשדרוגים. הרבה קופצים היו על קדנציה של מעט חודשים בנסיבות מפוקפקות. רק ארבעה ליכודניקים העזו להצביע בגלוי נגד ראש הממשלה, ועוד שניים נמנעו. אחד מהם הוא חנוך מילביצקי, שגילה שגם בו השתמשו להתחיל את מהלך ההדחה, אבל מי שקצר את הפירות הוא ביסמוט. באופן פרדוקסלי, אם בסוף יושג חוק גיוס כפי שמילביצקי רצה, הוא ייאלץ להיפרד מהפיקדון הזמני של ועדת הכספים.
הדרך לשם ארוכה מאוד, אולי בלתי אפשרית. עצם ההדחה של אדלשטיין תקשה על הייעוץ המשפטי להגן על החוק בבג"ץ, אבל נתניהו קונה לעצמו אופציות מתוך הנחה ששלב א' של עסקת חטופים ייצא לפועל בפגרה. המשימה של ביסמוט תהיה לבשל חוק על אש קטנה עד לחגים, מוכן להצבעה אם נתניהו יחליט לפרוץ אחרי שיראה מה קורה עם המו"מ על שלב ב' של העסקה. המשברים הרי כרוכים זה בזה. אין טעם לנסות להעביר חוק גיוס בתחילת החורף אם סמוטריץ' ובן גביר ממילא יגררו לבחירות על רקע סיום המלחמה. ולהפך: אם יגלה שלא ניתן להעביר את חוק הגיוס והחרדים ממילא נשארים בחוץ, אז גם אין טעם לחדש את הלחימה בשביל לשמר את אגף ימין.
מה שמטריד את החרדים באופן מיידי חונה בכלל אצל ראש אכ"א. כשתושלם חלוקת 54 אלף הצווים בשבוע הבא, אמור להתחיל מבצע מעצרי עריקים. לא התנפלות יזומה על הישיבות והערים החרדיות, אבל נוכחות מוגברת של משטרה צבאית מסביבן. שלושה עריקים שנעצרו השבוע בהפגנות נגד חפירות הקברים ביהוד הם רק הפרומו. המיינסטרים החרדי מכיל את האירוע כי מדובר בבני הפלגים הקיצוניים שיצאו לחיכוך ידוע מראש מול המשטרה. כשאלה יהיו אברכים מהזרם המרכזי בנסיעה שגרתית דרך המחסום ליד מודיעין-עילית, גם הפגרה לא תציל את הפוליטקאים החרדים מזעם הציבור שלהם. תאריך היעד בצה"ל, עוד לפני שהוחלף אדלשטיין, הוא סוף יולי.
בדרכי נעם
אם יש משהו שעליו יסכימו גם ממשלת ישראל וגם היועמ"שית גלי בהרב-מיארה, לקראת ההצבעה הצפויה על הדחתה ביום ראשון, זו האכזבה מהמשנה לנשיא העליון, השופט נעם סולברג. היועצת כועסת עליו שהוא בכלל מאפשר את ההצבעה, ובממשלה זועמים על כך שהקפיא אותה מראש. למרות המסלול העוקף שבחרה הממשלה בהליך ההדחה, סולברג התעקש לאפשר לה לזמן את בהרב-מיארה לשימוע, אבל גם הבהיר שהפיטורים לא ייכנסו לתוקף באופן מיידי כדי לאפשר ביקורת שיפוטית, בהתחשב "בסיכויי העתירה הלכאוריים". רמז עבה לגבי סיכויי המהלך. דווקא כשמרן הוא נצמד לכלל שהביקורת השיפוטית היא רק לאחר מעשה.
בערב יום ראשון, סולברג עשה את הדרך הקצרה מבית המשפט לבית העם, במעלה רחוב בצלאל הירושלמי. הוא בא לשם כדי לנאום בערב השקה של הספר "סיור סליחות" של מישאל וקנין. זה היה טקסט נדיר יחסית, וכדרכו של שופט הוא נעזר בציטוטים של עגנון והרב קוק כדי לא להפוך לכותרת בעיתון של מחר. היה שם משפט מעניין על תנועת המטוטלת "מזכויות הפרט אל עבר אחריות חברתית. לא מהפכה ולא רפורמה; אלא מציאות, חזקה מן המשפט".
לפי סולברג, דווקא המלחמה הזכירה ש"הפרט אינו עומד עוד זוהר בבדידותו על ראש שמחתנו; זכויותיו שלו אינן חזות הכל". אבל רוב הטקסט הוקדש לניסיון הרגעה של הקטטה הפנימית: "אם אנחנו מתייצבים בשני מחנות, ועוד עושים זאת לשם מצווה – אידיאולוגיה – לא נצליח. רק נגביה את החומות, נחריף את המאבק. המחלוקת הנוקבת, המעיקה, בחברה הישראלית, לא תשכך. למה?", שאל וענה בציטוט של עגנון: "משום שהשטן מסייע בידי בעלי המחלוקת, וכשם שעוזר לצד אחד, כך עוזר לצד שכנגד". סולברג משדר בכל דרך שאינו מעוניין לסייע לאף צד בהתנגשות שבין הממשלה ליועצת.
אחרי שסיים לנאום הוא נשאר בכיסא, לא מובן מאליו בלו"ז העמוס של שופט עליון, והקדיש את שארית הערב להאזין לעוד שעתיים של פיוטי סליחות מוקדמים ופיוס באווירת חודש אלול. אבל התאריך ביומן עדיין לפני תשעה באב. גם המציאות, בינתיים, של ימי בין המצרים.
