מלאך, לו היה נוחת משמי ברלין, היה כותב מקץ יומיים דוח: "יחסית, הכל דבש. אין בעיות אנרגיה, אינפלציה או הגירה, אין שום פחד או תכונה מהאיום הטראמפי במערב או האיום הפוטיני מהמזרח. אין בעיות תשתית, רווחה, בריאות וחינוך, והעלייה הקיצונית בפופולריות של הימין הקיצוני נזרקה בקיצוניות למזווה.
"רק דבר אחד מטריד את התושבים, מוציא אותם מדי יום לרחובות, עוטף אותם בסערת רגשות ומחלץ מהם אגרסיות ומידה הגונה של אנטישמיות חסרת בושה, תכונות שלא חשבנו שיש בגרמנים כעם מאז סוף המלחמה. מה שמוזר הוא שמה שמטריד אותם קורה ברצועה צרה בשם עזה, הרחוקה כ-3,000 קילומטר מבירת הרפובליקה".
1 צפייה בגלריה
(הפגנה פרו פלסטינית בברלין. המסר משתלט על דעת הקהל, בעיקר של הצעירים | צילום: AP / Ebrahim Noroozi)
הדוח הזה היה יכול להיכתב כמעט על כל עיר גרמנית ומערבית מאז טבח 7 באוקטובר. איך קרה ש-15 דקות החמלה כלפי ישראל חלפו בתוך שנייה, ובמקומן התבסס אלמנט אנטי-ישראלי תוסס ומתסיס, שמאיים על חיי היהודים המקומיים ועל ביטחון הישראלים הבאים לבקר ביבשת, וגם על החברות האירופיות בעצמן?
צלבי קרס על הקיר
כדי להגיע לשורשי התופעה הזו יש לחזור עשור לאחור. מיליוני מהגרים, ספוגים בשנאת ישראל ובתפיסה שאלימות היא פתרון הולם לבעיות ולסכסוכים, מציפים את ערי אירופה. הם מתאחדים עם השמאל הרדיקלי, שרואה בישראל ישות קולוניאליסטית שרומסת את חיי הפלסטינים. השמאל הזה זוכה לתמיכה רחבה ושקטה ממוסדות האקדמיה, התקשורת, הפוליטיקה, התרבות והאמנות בגרמניה. ביחד הם יוצאים לקמפיין מסיבי בקמפוסים וברשתות החברתיות ומשתלטים על דעת הקהל, בעיקר של הצעירים. הקמפיין מעביר מסר אחיד: ישראל היא הבעיה העיקרית של העולם. כשהבעיה הזו תיפתר, העולם יהפוך לסוג של אוטופיה.
אחרי תקופת התאקלמות קצרה, הגרמנים החדשים מוציאים לפועל את תיאוריות השמאל הרדיקלי. פה מכות לחובש כיפה ושם הכאה בחגורה של מי שדיבר עברית או לבש חולצה עם גוון ישראלי. אזהרת המסע היא כבר לא לשכונות מהגרים. היא בצומת הרחובות הקרוב, מעבר למפתן הדלת. אנחנו מזהירים את הילדים לא לדבר עברית. מסתירים את הכיפה ומסירים כל סימן זיהוי יהודי. כשיותר ויותר פליטים מתחילים לעבוד כשליחים, שעיסוקם מרשה להם לשהות בתוך בניין המגורים שלנו, אנחנו מסירים את המזוזה ממשקוף הדלת. לפני שאנחנו יוצאים מהבית אנחנו מוודאים שצינזרנו את עצמנו היטב. פעם אחת אנחנו נועלים, יורדים במדרגות ורואים שני צלבי קרס שנחרתו על הקיר הקרמי.
האלימות הפיזית, וחוסר בתגובה תקיפה אליה בידי הקהילה המקומית, מאפשרים את התפשטותה: במוזיאון היהודי, בפסטיבלי סרטים, במיזמי אמנות, בחרמות באקדמיה, ברשתות. כיוון שאנטישמיות היא עדיין טאבו בגרמניה, אף אחד לא קורא לכולרה בשמה, אלא עוטפים אותה כביקורת לגיטימית על מדינת ישראל ועל נתניהו. וכך נולדת המשוואה המופרכת, ולפיה מדיניות ישראל מצדיקה אלימות כלפי יהודים וישראלים ביבשת. מדובר כמובן במשוואה אנטישמית בפני עצמה: האם החברה הגרמנית הייתה מקבלת מקרי אלימות כלפי איראנים בגלל מדיניות איראן כלפי הקהילה הלהט"בית? ברור שלא.
הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר מעניק לשמאל הרדיקלי ולאיסלאם הקיצוני בגרמניה ראיה כי הכחדת ישראל היא דבר אפשרי. בתוך יום מתכסה גרמניה בהפגנות ענק לתמיכה בפלסטין, בחמאס, בחיזבאללה, באיראן, ובעיקר כאלו השוללות את זכות קיומה של ישראל. אין בהפגנות הללו שום דיאלוג לשתי מדינות או מדינת כל אזרחיה, אלא רצון מובהק למחוק את הישות הציונית. סינוואר ודף הם הצ'ה גווארות החדשים של הסטודנטים המקומיים. סטודנטים יהודים מותקפים וחוששים להגיע ללימודיהם. קבוצת סטודנטים מתאספת לילה אחד, ומתחילה לזעוק סיסמה מעוותת מוסרית שמגדירה כראוי את המצב הקיומי של גרמנים צעירים: "שחררו את פלסטין מהאשמה הגרמנית".
עדיין חיים עם הבושה
לפני שבועיים ישבתי לבירה עם חבר גרמני. דיברנו על התדהמה של ישראלים ויהודים מהאמפתיה של החברה הגרמנית כלפי האלימות נגד יהודים וחוסר היכולת של הרשויות להעניק להם ביטחון בסיסי.
החבר נד בראשו בעצב. הוא אוהד ישראל וממגיניה הלוהטים ביותר. "אבל אתם לא עושים את זה קל", אמר, "אתה צריך להבין שהתמונות שמראים בישראל הן לא התמונות שאנחנו רואים כאן, והדיווחים שונים. השמאל והמוסלמים שולטים בקמפוסים וברשתות והם מעצבי הדעה של הקהל הצעיר, המשפיען. אנחנו לא רואים שם כמעט נוכחות והסברה ישראליות. יש פער עצום בין היכולות הצבאיות שלכם לבין אי-היכולת להסביר את עצמכם, ולנו מאוד קשה להסביר אתכם, גם בגלל שאתם נתפסים כגוליית ולא כדוד".
ואכן, המלחמה המתמשכת והתמונות שיוצאות מעזה הן בלתי ניתנות לעיכול, זוועות שאין להן הצדקה או הסברה. אזרח אירופאי ממוצע אינו יכול לחיות בשלום עם צילומים וקליפים של תינוקות רעבים והפצצות חסרות תוחלת של אוכלוסיות אזרחיות. מול הקמפיין המקומי שמנצל כל תמונה כזו כדי לכוון זרקור אל ישראל כרוצחת ילדים או כמבצעת טיהור אתני ופשעי מלחמה, ישראל כמעט לא מציבה תגובות. מישהי עם אנגלית עילגת ומסר אולטרה-לאומני בתוכנית אירוח, זו לא ממש תגובה מידתית. ואולי גם אי-אפשר להגן מול התמונות הללו.
"אבל צריך גם לזכור", אמר לי הידיד הגרמני, "אני ולפחות עוד דור, עדיין חיים עם הבושה, עם החובה שלנו כלפי יהודים וכלפי ישראל והזכות שלה להתקיים ולהגן על עצמה, ואנחנו נגעלים ממה שאנחנו רואים ברחובות. וככל שזה גובר, השנאה של השמאל הרדיקלי והאיסלאם רק תפגע בהם בסופו של דבר. כי יותר ויותר חברים שאני מכיר מחפשים את התשובות שלהם בימין הקיצוני. אני לא שם, אבל אני כבר לא מבטל את זה על הסף כמו פעם".
עד שהמגמה תשתנה, אם בכלל, אנטישמיות במסווה של ביקורת על ישראל מציפה את אירופה. השבוע, עוד לפני שהספקתי לחצות כביש בליובליאנה, ראיתי גרפיטי על ספסל שקורא לשחרר את עזה, ופוסטר שטוען כי ישראל מבצעת רצח עם. בית קפה ליד בניין העירייה תלה דגל של קהילת הלהט"בים מצד אחד של דלת הכניסה, ופוסטר עם פלח אבטיח וכתובת "להפסיק לחמש את ישראל" מהצד השני.
המקומות היחידים שבהם אפשר להרגיש בטוח בזהות שלך כישראלי ויהודי הן מדינות כמו הונגריה, גיאורגיה וסרביה, עם סט ערכים שרחוק שנות אור מעולם הערכים שאנחנו מאמינים בו. הביטחון רק במדינות הללו הוא לא עדות אופי טובה לישראל, אבל זו גם עדות אופי גרועה ביותר על העולם המערבי והיחס שלו כלפי יהודים וישראלים 80 שנה לאחר השואה.
בינתיים, רק בציר קטן מהשבוע החולף: ישראלים סורבו לרדת מספינה באי יווני בגלל הפגנה פרו-פלסטינית, נערים ישראלים נמלטו ברודוס מהתקפה עליהם, נערים יהודים הורדו מטיסה של חברה ספרדית לאחר ששרו בעברית והמדריכה שלהם נכפתה ונעצרה. מפגינה פרו-פלסטינית התפרצה בצעקות למתחם קבוצת הרכיבה הישראלית בטור דה-פראנס. כמו שני וקטורים שפועלים אחד מול השני, האחד בעזה והשני בבירות אירופה, כל אחד עוצם את עיניו ומכה בכל כוחו, ואי-אפשר, אפילו בפול ווליום של אופטימיות, לראות לכל זה סוף.
