יש כמה אמיתות לא נוחות בפרשת חוק הגיוס שאנשים מסרבים להפנים. לא משנה על מי יפילו את הג'וב: גיוס לא יהיה. גיוס לא יהיה כל עוד הסיעות החרדיות מרכזות בידיהן כוח פוליטי שאי-אפשר בלעדיו, וכל עוד הצעירים החרדים נשמעים לצו הרבנים. הוויכוח על הנושא הזה חשוב, מסיבות מוסריות וחברתיות, אבל מי שמצפה שהוויכוח יביא להכרעה, טועה ומטעה. חבל על האזרחים, ביניהם בני משפחות שכולות, שמלעיטים אותם בסיפורים על פתרונות פלא שיגייסו את החרדים בתוך חמש דקות. זה לא יקרה.
צה"ל משקיע בשנים האחרונות לא מעט אנרגיה, משאבים ותשומת לב במאמץ לגיוס החרדים. זה חשוב, אולי אפילו חיוני, למורל של החיילים, בראש ובראשונה חיילי המילואים ומשפחותיהם, אבל לבד ממעטים, חרדים בדרך החוצה, את המוני המלש"בים זה לא יביא. גם לא עשרות אלפי הצווים שנשלחו. בצבא מבינים שהצווים האלה לא ימולאו. אין חוק; יש בג"ץ. מה עושה צבא שלא יודע מה לעשות? פועל לפי הספר.
לכאורה, לימוד התורה ניצב כאן מול חובת הגיוס, מצווה מול מצווה. זה שקר, סיפור שחברי הקואליציה מספרים למצביעים שלהם. לא על הלימוד מתעקשים הרבנים לשמור, אלא על המסגרת. הם מניחים, במידה רבה של צדק, שמי שיוצא מחומות הגטו החרדי, לא ימהר לחזור. הנשירה תמוטט את החומות. המדיום הוא המסר, אמר מקלוהן. בחברה החרדית המסגרת היא המסר, התוכן, הליבה. היא גם הפרנסה: השימוש בלימוד כמחסום בפני השתלבות בחברה הכללית יצר אלפי כוללים וישיבות שמעסיקים רבנים ומורים וגבאים במימון ישיר או עקיף של המדינה. אם הצעירים בגיל גיוס ישרתו בצבא, מה יעשו הם, ממה יחיו.
קל להבין את הכעס במגזר הציוני-דתי על החרדים. הסירוב שלהם להתגייס משפיל את הדתיים פעמיים: פעם כאזרחים שמתגייסים, ופעם כדתיים שמטילים ספק בדתיותם. אין פלא שנשים דתיות פעילות בשורה הראשונה של ארגוני המגויסים. אין פלא שסמוטריץ', שממשיך לחבק את החרדים, עומד בסקרים מתחת לאחוז החסימה.
1 צפייה בגלריה
(מה שנתפס אז כהצלחה, הפך במבט לאחור לכישלון, ולהפך: פינוי נוה דקלים, אוגוסט 2005 | צילום: עמית שאבי)
בין לאומנות להשתמטות
הפן הטעון ביותר בסיפור הזה, הפן שמדברים עליו רק בלחש, מפה לאוזן, הוא הפן העדתי. הרב עובדיה יוסף – בעזרתו, יש אומרים בהשראתו, של הרב שך – נרתם להקמת תנועה שהציעה לדתיים ממוצא מזרחי אופציה חרדית. במונחים פוליטיים הוא הניע חלק גדול מהמצביעים המזרחים מהמפד"ל, מהליכוד ומהעבודה למפלגה חדשה, ש"ס. המפלגה הכפילה את כוחו של הבלוק החרדי בכנסת.
אבל החותם שהטביע הרב עובדיה לא נעצר בקלפי. הוא הציע למצביעיו מסגרת, אורח חיים, סדר עדיפויות, מוסדות לימוד. בדרך להחריד אותם הוא שיכנז אותם, שינה את לבושם, גרם להם להשתכן בערים ובשכונות חרדיות, להיטמע בישיבות, לדלג על השירות בצבא. הדור הראשון של פעילי ש"ס שירת כולו, או כמעט כולו, בצבא. ילדיהם לא משרתים.
ההצלחה של ש"ס יוצאת דופן, אבל יש לה מחיר. העלייה המטאורית במספר המשתמטים משירות הציבה את סרבנות החרדים במרכז סדר היום הלאומי. המלחמה הפכה את הבעיה לאקוטית. הרבנים האשכנזים היו מוכנים אולי להגיע לפשרה: המזרחים ישובו להתגייס והאשכנזים ימשיכו להשתמט, אבל אין כוח בחברה החרדית שמסוגל לממש את החלוקה הזאת. השאלה אם באמת לומדים ואיפה, ירדה מהפרק. הרב הראשי לשעבר יצחק יוסף אמר את הדברים בגלוי, בדצמבר שעבר: "גם מי שבטלן – שלא ילך לצבא".
סיום המלחמה לא היה פותר את הבעיה, אבל היה מוריד לחץ. למרבה הצער, גם הדרך הזאת נחסמה: הצעירים החרדים לא רוצים להתגייס, אבל במלחמה הם תומכים בהתלהבות. השילוב בין לאומנות להשתמטות מקרב אותם לבן גביר. אריה דרעי לא יכול להרשות לעצמו להפסיד את הרחוב לכהניסטים.
אפשר אולי להציע מסלול אחר, מורכב יותר. במהלך כהונתה של ממשלת השינוי שאלתי את אחד מראשיה מדוע הממשלה נמנעת מלמנות שר מאחת המפלגות הערביות. "זה לא כל כך פשוט", הוא אמר לי. "תאר לך שהממשלה נקראת להחליט על מבצע צבאי בגדה או בעזה. גם אם יצביע נגד, ההשתתפות שלו תעמיד אותו במצב בלתי אפשרי, ואת הממשלה במצב בלתי אפשרי".
אני לא בטוח שצדק לגבי הסיעות הערביות, אבל מעניין להעמיד במבחן דומה את החרדים. היסטורית ואידיאולוגית הם רואים במדינה הציונית אויב. הם דורשים לקבל אבל מסרבים לתת. זה לא פוגע בזכותם להצביע בבחירות ולדאוג לרווחת המצביעים שלהם ממושביהם בכנסת, אבל מציב סימן שאלה על זכותם לשלוח אחרים לקרב, להחליט על גודל תקציב הביטחון ועל חוקים שנוגעים לחייהם של אלה שמתגייסים. ההפיכה המשפטית, למשל: במה היא נוגעת לאוטונומיה שלהם? או הרבנות: הם לא מכירים בה, ואף על פי כן קובעים חוקים שמחייבים אחרים להכיר בה וממנים לה רבנים ודיינים.
מדוע שסרבן גיוס יעמוד בראש ועדת הכספים? מדוע שתומך השתמטות ישתתף בישיבות הקבינט? הפוליטיקה החרדית כמוה כמכונית היברידית: גם שותה דלק; גם צורכת חשמל. כשנוח להם, הם מסתגרים בגטו; כשנוח להם, הם פועלים בחוץ. האם זה בסדר? האם מותר לשחק את המשחק הזה גם בזמן מלחמה? אני רק שאלה.
זה לא הוא
בועז ביסמוט, היו"ר החדש של ועדת החוץ והביטחון, הוא שרת, באטלר. לאורך כל הקריירה שלו הוא שירת בוסים. הוא עשה את זה בנחמדות, עם מבטא צרפתי קל, קסם אישי, עמוד שדרה גמיש והשקפת עולם מדוללת. אנשים מהסוג הזה מסתובבים בדרך כלל בעולם כשיד שמאל שלהם מאחורי הגב, ויד ימין מחזיקה במגש עם משקאות. כן אדוני, כמובן אדוני. מה שאדוני רוצה. גם בערוץ 12 הוא היה שרת: הוא ידע טוב מכולם להעביר את דף המסרים מהלשכה אל האולפן, לשמחת שני הצדדים.
בשנותיו ב"ידיעות אחרונות" הוא היה העיתונאי הראשון שמגיע למקומות שפרצו לחדשות. דרכון זר, זריזות, נגישות, סתגלנות – אלה היו מעלותיו. במלחמה בקוסובו הוא השאיר לי מכונית ספורט מפונפנת, מסוג MG, עם נהג. המלחמה דרשה נסיעות עוקפות גבול בדרכי עפר. המכונית והנהג התרגלו למשימות אחרות.
ישבנו זה ליד זה בהנחת אבן הפינה לבניין הפקולטה לרפואה על שם שלדון אדלסון באוניברסיטת אריאל. הוא הגיע כדי ללוות את בני הזוג אדלסון; אני, כדי לסקר את פגישתם הטעונה עם נתניהו. בועז, שאלתי אותו, מדוע אתה מפרסם ב"ישראל היום", העיתון שאתה העורך שלו, אינספור שקרים עליי? מה זה נותן לך? זה לא אני, הוא אמר, והוא צדק: זה אף פעם לא הוא.
החרדים בחרו בו כי חשבו שתהיה לו יותר השפעה על חברי סיעת הליכוד וחברותיה מהמתחרה, חנוך מילביצקי. השארם, חזרנו אליך שנית. איש מבוחריו לא שאל אם הוא מבין משהו בחוץ ובביטחון, אם הוא ראוי להיות שותף לסודות מדינה. את הבאטלר לא שואלים שאלות כאלה. גם כשזה הוא, זה אף פעם לא הוא.
שכול וכישלון
חודשים רבים מנהל צה"ל מלחמה עקרה בעזה. הטיעון שהלחץ הצבאי מרכך את חמאס ומקרב עסקת חטופים לא עולה בקנה אחד עם המציאות. אף על פי כן ממשיכים גורמים צבאיים, כולל הרמטכ"ל, לחזור עליו שוב ושוב. המחיר כבד. כל יום וההרוגים והפצועים שלו, במטענים או בתאונות מבצעיות. כל יום והסכנה הגוברת לחיי החטופים. גם המטרה המוצהרת השנייה של המלחמה – הכרעת חמאס – לא מגיעה למימוש. ובינתיים, בלתי מעורבים נספים בעזה, מירי או מרעב, וההרס מפחיד בהיקפו, וישראל נתפסת בצדק כנושאת לפחות בחלק מהאחריות.
למיטב ידיעתי, אף אחד לא תיכנן את הכאוס הזה. אף על פי כן, הכאוס שם. היציאה ממנו מתחילה בהבנה שהדרך הנוכחית מביאה לשכול ולכישלון. אם אין דרך אחרת, מוטב לעצור. כמונו כמי שיושב מול שולחן הרולטה בקזינו, מפסיד בכל סיבוב אבל מתעקש להמשיך, אולי בסוף ישבור את הקופה.
הילדים של קיץ 2005
כמה ימים לפני ההתנתקות, בסוף יולי 2005, נסעתי עם חיים גורי לכפר דרום. גורי היה משורר גדול ופטריוט גדול, חוצה מחנות. הוא גם היה חבר נהדר למסעות. בכפר דרום התבצרו נערי הגבעות של אז על גג בית הכנסת ויידו מכל הבא ליד על השוטרים והחיילים. תמונות קשות. אשרק'ה מבצרי, דובר היישוב, קיבל את גורי בכבוד גדול. לאחר שנפרדנו, נסענו לאט לאורך חומת הבטון הגבוהה שהפרידה בין היישוב לדיר אל-בלח הסמוכה. מבצרי רץ אחרינו: איש נמרץ, נלהב, אדום זקן. עצרתי את המכונית. מתנשם, מבצרי גהר על חלונו של גורי.
"יש לי בקשה אחת", אמר. "בשנה הבאה תבוא להרצות כאן בפני החברים והתלמידים".
זה היה קצת מוזר: כוחות אדירים של צבא ומשטרה, פלוס ציוד הנדסי, ערוכים מסביבנו לפינוי, התאריך נקבע, היישוב ייהרס, והאיש דורש להוציא יומן ולקבוע תאריך לסתיו הבא. הזוי, היינו אומרים היום.
"גורי", כתבתי אז, "בחר לשחק את המשחק. "בפרינציפ", אמר, "אני מוכן להרצות לכל ציבור. אני לא מחרים אף אחד".
מבצרי התעקש להיכנס לפרטים: נושא ההרצאה, מסגרת הזמן, המועדים האפשריים – איש מעשי, ממוקד מטרה. לאחר שנפרדנו, שמתי לב שהוא לא ביקש מגורי את מספר הטלפון שלו. איש מעשי, אבל לא עד כדי כך.
סדרת טלוויזיה שמשודרת בימים אלה בכאן 11 נושאת את הכותרת המסקרנת "איפה היית בהתנתקות". אני עשיתי את יולי-אוגוסט 2005 בעיקר שם, בין המפגינים שניסו לסכל את ההחלטה לבין הכוחות שביצעו אותה. זאת הייתה התנסות מרתקת, חד-פעמית. אז עוד יכול היה עיתונאי להיטמע בקהל מפגינים סוער בלי להסתכן בלינץ'.
"מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחזור עליה", הזהיר ההיסטוריון ג'ורג' סנטיאנה (וגם צ'רצ'יל, בנוסח דומה). יש מה ללמוד מסיפור ההתנתקות, על אף שספק גדול אם תקום בישראל ממשלה שתהיה מסוגלת לחזור עליו. מה שנתפס אז כהצלחה, הפך במבט לאחור לכישלון; מה שנתפס ככישלון, הפך להצלחה.
ההתנתקות הייתה לנכבה של המגזר. דור של ילדים גדל עם מפתח לבית שלא קיים, ממש כמו ילדי הפלסטינים. מרכז רבין אסור בביקור; המוזיאון להתנתקות הוא חובה. השאלה איפה היית בהתנתקות הייתה לנשק יום הדין בקרבות הפנימיים בימין, מבחן עליון לנאמנות לחזון. כאשר סיעת הליכוד התכנסה שלשום כדי להדיח את יולי אדלשטיין מראשות ועדת החוץ והביטחון, הוא שלף נגד נתניהו וכ"ץ את זכר הפרשה ההיא: הם תמכו בהתנתקות; הוא התנגד. הם הלכו עם הרוב; הוא דבק במיעוט. "והמיעוט צדק", סיכם.
על צעירי המוחים שרתה רוח דתית, מיסטית. במהלך פינוי של בית כנסת נכנסו הבנות להיסטריה קולקטיבית, גועות בבכי, מבועתות, צורחות את נשמתן. ביציאה מאחד היישובים עמדו שלוש בנות, תלמידות כיתה ט' מצפת. "לא יהיה כלום", אמרה אחת מהן. "החיילים יסרבו פקודה".
ואם יצייתו? שאלתי.
"יקרה נס", אמרה בביטחון של נערה מתבגרת. בשבילה ובשביל אלפי בנות ובני גילה שהגיעו מהישיבות התיכוניות ומהאולפנות, המאבק נגד ההתנתקות היה חוויה דתית, חוויה מכוננת.
דור המייסדים של מפעל ההתנחלות ביקש להתנחל בלבבות: זה לא קרה; הדור החדש, הילדים של קיץ 2005, הניח ללבבות. במקום זה התנחל בפוליטיקה (סמוטריץ', סטרוק), בצבא (זיני, ואך), במערכת המשפט (סולברג), בצמרת התקשורת (ליבסקינד, סגל). הם הנשאים של מיתוס הגירוש, נושאי הבשורה. בשבילם המלחמה בעזה היא סגירת חשבון לא עם העזתים, אלא קודם כל עם מחוללי ההתנתקות מ-2005.
פינוי, לא התנתקות
ב-14 באוגוסט 2005, בחצות, סגרו החיילים את מחסום הגבול סמוך לקיבוץ כיסופים. 29 שנות התנחלות בעזה הסתיימו. כתבתי אז שהווטו שהיה למתנחלים על פינוי יישובים בתוך שטח ארץ ישראל, נשבר. ישראל תצמצם מעכשיו את שאיפות ההתנחלות שלה אל גושי ההתיישבות. הפינויים יימשכו. קרה ההפך.
בעיני תנועת המתנחלים, כתבתי אז, המאבק בעזה הוא על ארץ ישראל. בעיני מפקדיהם של החיילים והשוטרים שעמדו מולם, המאבק הוא על מרות המדינה. בקיץ 2005 מרות המדינה ניצחה. היא ניצחה בין השאר בגלל האחריות שגילו ראשי המוחים – בנצי ליברמן, פנחס ולרשטיין וחבריהם – אבל זה היה ניצחון זמני, ניצחון כוזב.
אריאל שרון ביקש לצוד בהתנתקות שתי ציפורים: הסכם עם הממשל האמריקאי על עתיד הגדה והשתחררות של ישראל מאחריות לעזה. לכן דחה על הסף את הדרישה של הצבא להישאר בתוחמת הצפונית ובציר פילדלפי; לכן הסכים, בלחץ האמריקאים, לפנות גם ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.
הוא טעה: למרות הנסיגה המוחלטת מעזה, העולם המשיך לראות בישראל אחראית לעזה. פינוי היה; התנתקות לא הייתה; וההסכם עם הממשל התרוקן מתוכן לאחר שנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה.
ראשי ממשלה נוטים לחשוב שעליהם הטיל הגורל לפתור, אחת ולתמיד, את בעיותינו הקיומיות. הנטייה הזאת חזקה במיוחד אצל מי שמכהנים בתפקיד בגיל מתקדם, בשלהי הקריירה. בעיני עצמם הם האחרונים על הרכס, היחידים שניחנו באופי הנכון, במעמד הנכון, בחזון ובניסיון. כך הרגישו בן-גוריון, גולדה, רבין, שרון. הם ביקשו להטביע את חותמם, במעשה או במניעת מעשה. נתניהו אימץ את היומרה הזאת עד לקצה. הוא ואפסו עוד. ואחריו המבול.
אבל במזרח התיכון שום עניין לא נסגר באמת, בוודאי לא העניין עם הפלסטינים. אולי זה החיבור הנכון בין כישלון ההתנתקות לכישלון המלחמה המתמשכת בעזה.
ביום שבו פונתה נצרים, כשגילויי ההתנגדות שככו, ישבתי לצהריים עם שניים ממפקדי הכוחות, אנשים טובים מאוד. דיברנו על הצלחת המבצע, על היעילות והמהירות ועל המאמץ האדיר שהשקיעו קציני צבא ומשטרה. "חשבנו איך לגמול לקצינים", אמר אחד מהם. "מצד אחד זה צריך להיות צ'ופר, משהו משמעותי, לכולם יחד, ומצד שני זה לא יכול להיות חגיגה".
על מה חשבתם, שאלתי.
"על מסע משותף לאושוויץ", אמר.
ראיתי לנגד עיניי את ביתן הכניסה לבירקנאו, עם פסי הרכבת והלבנים האדומות, על תקן של תמונת סיום חגיגית להתנתקות. השואה והעקירה. הפיתה נתקעה בגרוני. לאחר דיון קצר הם הגיעו למסקנה שהרעיון ממש לא טוב. הם יחפשו צ'ופר אחר.
