ביום רביעי נפל האסימון לדרג המדיני. בעולם שידרו תמונות של מתים מרעב בעזה. תינוקות שעצמותיהם בולטות מהעור. השיחות לצה"ל ולמשרד הביטחון הפכו לחוצות. גורם אחד אמר לי: "היסטריות". "תכניסו הכל, הכל, בלי הגבלות", אמרו נציגי הממשלה לקצינים, "משאיות בלי הגבלה. תורידו חסמים. התוכנית שהסיוע לא יגיע לחמאס? לא מעניין אותנו כרגע".
עד לפני שבוע גערו והכפישו את אנשי מתאם פעולות הממשלה בשטחים שהסיוע מגיע לחמאס. עכשיו האיצו בהם – למה אין מספיק סיוע ברצועה. חדי האוזן היו יכולים לשמוע את ראשיתם של חילופי האשמות. הממשלה, היא רק רצתה להעביר כמה שיותר מזון לפלסטינים. זו מערכת הביטחון שהטעתה אותה. אין רעב, אבל אם יש רעב – זה לא באשמת השרים וראש הממשלה. הם לא ידעו. זהו הנוהל, תורת הלחימה של הממשלה בצה"ל מאז 7 באוקטובר.
בישראל חוזרים וטוענים שיש קמפיין של חמאס. שהוא קשור למו"מ לעסקה. זו אמירה מדויקת והיא נשענת על מידע מודיעיני מוצק. יש רק בעיה אחת: הקמפיין הזה מתנהל מראשית המלחמה. מדוע הוא תופס עכשיו? למה צהובון ימני כמו ה"דיילי אקספרס" הבריטי, שאיננו בדיוק חובב פלסטין, מפרסם תמונה של תינוק מורעב על השער? התשובה פשוטה: כי המציאות מכתיבה זאת. כי יש עובדות. ויש רעבים ברצועת עזה.
החטא הקדמון היה ההחלטה לעצור את הסיוע כולו לרצועת עזה בחודש מארס, ולהמשיך בכך עד מאי. הממשלה התגאתה בהחלטה הזו. סמוטריץ' כתב בטוויטר שזה "צעד חשוב בכיוון הנכון. מפתן שערי הגיהינום". חמאס אכן איבד מקור הכנסה, אך מחירי הקמח והמזון ברצועה החלו להשתולל. ביקוש והיצע. לא רק שפלסטינים החלו לשלם אלפי אחוזים יותר עבור קילו קמח (בהשוואה לפברואר 2025), הם גם החלו אוגרים – כי איש לא ידע מתי תחודש האספקה, אם בכלל. במקביל, צה"ל השתלט על אזורים חדשים ברצועה. הכאוס הכללי גבר; האוכלוסייה של חאן-יונס, העיר השנייה בגודלה ברצועה, נדחקה לאזור המוואסי. יש מקומות בעזה שבהם שילמו השבוע הרבה יותר מ-100 שקל לקילו קמח. יש מקומות אחרים שבהם המחיר סביר. באזור מלחמה, ובכלל, מחירים מופקעים של מזון מובילים לרעב. הראשונים שנפגעים מרעב כזה הם חולים, תינוקות שזקוקים לתמ"ל מיוחד, נכים, משפחותיהם. אחריהם, מתחילה המפולת.
החטא השני היה ה-GHF. ארגון הסיוע, מיזם של ממשלת ישראל, היה אמור להפחית את עוצמת אחיזתו של חמאס בחברה הפלסטינית. הוא נחגג פה ברוב עם. האזהרות הקודמות של יואב גלנט, בני גנץ, גדי איזנקוט, הרצי הלוי – כולם אנשי ביטחון מנוסים בעזה – נדחו. ההתרעות של הארגונים ההומניטריים, שסיוע צריך להגיע לאוכלוסייה, ולא האוכלוסייה לסיוע, בוטלו בבוז. הישראלים ידעו הכל. "מרכזי החלוקה החפוזה" הפכו למרכזי ביזה מהירה. ישראל יצרה ביקוש אדיר וחוסר ביטחון תזונתי בעצירת הסיוע במארס, ואז פתחה את המחפ"זים. מי שמגיע אליהם הם גברים צעירים שיכולים איכשהו לסחוב, והם מגיעים תחת סכנת מוות כתוצאה מירי הרחקה של צה"ל. חלק מצטיידים עבור משפחותיהם, ורבים יכולים לחזור פעם שנייה ושלישית ורביעית בשבוע, לקחת מזון ולמכור אותו. חמאס כבר מצא דרך להשתלט על חלק מהסיוע הזה. במקביל, כישלון מוסרי מהדהד: אנשים שישראל קראה להם לבוא לאסוף מזון לא חוזרים בחיים. וזה לא קרה פעם, או פעמיים. בקיצור, ה-GHF היה אמור לתת פתרון הומניטרי; כרגע הוא מסתמן ככישלון הומניטרי ואסון תדמיתי. או ההפך.
אל מול הכישלונות הללו, ישראל ביקשה שהאו"ם יחזור לחלק מזון ברצועה. הביקושים האדירים גורמים לכך שהמשאיות שלו עד כה נבזזות בקו המגע הראשון. המזון פשוט לא מחלחל עמוק מספיק למרכזי האוכלוסייה. הרבה ממה שמחולק נמכר; זה ממחיש את גודל הכישלון. משלמי המסים בישראל מממנים כעת בערך מחצית מהמזון של רצועת עזה, על בסיס יומי. החצי השני מגיע מארגוני הסיוע. הכל נכנס בחינם – אך נמכר. בגלל חמאס. בגלל הספסרים. בגלל סכנת המוות בדרך למזון. בשל הכאוס.
ממשלת נתניהו יכולה לכתוב ספר: כך נפלנו למלכודת חמאס. הממשלה השתלטה על הסיוע ההומניטרי – אפילו לא על כולו – וכעת מוחזקת כאחראית גמורה למתרחש ברצועה. חמאס מעודד מתשומת הלב הבינלאומית לסבל הפלסטיני, מההרוגים והפצועים לצה"ל ברצועה. הארגון הזה הוא אוכל מוות אמיתי, ושואב הנאה רבה מהסבל של בני עמו. ישראל איפשרה לו את ההצלחה הזו: ארגון שפתח במלחמה בפיילוט לרצח עם בגבולות ישראל הוביל את ישראל להתרחקות מערכיה שלה, לנסיגה היסטורית במעמדה בארה"ב (ראו את הסקר המצורף), כל הדרך לתמונות שער של תינוקות מורעבים בעזה והסכמה רחבה בעולם שהיא מחוללת פשעי מלחמה ו/או פשעים נגד האנושות. לאור ההצלחה הזו, קל להבין את המו"מ הקשוח שחמאס מנהל בדוחא.
בזבזנים עד מאוד / עסקת החטופים עוד בערפל. חוק הגיוס מתמהמה. בעזה נפצעים ונהרגים חיילים כל שבוע וברגע האחרון נדחתה הישיבה להדחת היועמ"שית, שיועדה ליום ראשון, ל-4 באוגוסט. הטענה שעלתה היא שמדובר בתשעת הימים, ולכן לא רוצים להרבות מחלוקות בעם. הממשלה הזו לא נרתעת ממחלוקות בעם. לא מן הנמנע שרה"מ רוצה להימנע בשבועות הקרובים מלפגוע במערכת המשפט לאור ההאשמות נגד ישראל בעולם. כשכבר יתכנסו שרי הממשלה להדחת גלי בהרב-מיארה, יהיה זה מיצג, כי בג"ץ צפוי לקבוע שההליך להדחתה פסול ובלתי חוקי. שרי הממשלה יודעים זאת, עד האחרון שבהם. השופט נעם סולברג, שאיפשר למיצג להתקיים בשם החוק היבש, כבר הבהיר שפיטורי היועצת לא ייכנסו לתוקף בלי ביקורת שיפוטית. ובמילים אחרות: צפו פגיעה.
זו קואליציית המיצגים. נניח ההתכנסות על "הריביירה של עזה", השבוע בכנסת. או החלטת מליאה על החלת ריבונות בשטחי יהודה ושומרון. עוד מהלך שמוגדר כ"היסטורי", ו"הצהרתי". עוד מיצג מתוכנן הוא העברת "חוק גיוס", שאמור לתת מצג של שותפות גוברת בנטל; באורח אמיתי, כמובן, מדובר בהשתמטות גורפת למגזר שלם, ללא קשר אמיתי ללימודים בישיבה. חכו רגע; מי בכלל מאמין שחוק גיוס כזה יעבור, בכנסת הנוכחית? לא רבים. מי מאמין שזה יעבור בג"ץ? מעטים יותר. אם הכל יעבור, וההשתמטות תקבל חותמת חוקית, יעלה מחזה חדש. בעצם, מדובר בחוק היסטורי. יש "יעדים" ויש "סנקציות".
אך בעולם יש דברים אמיתיים, בניגוד לקואליציה ומעלליה. לדוגמה: רום ברסלבסקי, שנמצא כבר 658 ימים בשבי חמאס, והג'יהאד האיסלאמי הודיע השבוע – ואין לדעת אם מדובר בתעמולה, או שביב של אמת – שאבד הקשר עם שוביו. או גאיה כהן, שאיבדה השבוע את אחיה, סמ"ר עמית כהן ז"ל, שנפל בחאן-יונס, כתוצאה מהתפוצצות אמל"ח שהוצמד לרחפן. היא התייפחה השבוע בראיון בערוץ 12. "הוא נפל בגיל 19. לא התחיל את החיים שלו אפילו. והוא לא סיים צבא. כל יום נופלת משפחה ועוד משפחה. ולאף אחד לא אכפת. ומשאירים אותם עדיין שם. וזה לא שווה את זה. כולנו פה מפורקים, והמשפחה שלי נהרסה". היא אמרה שהיא רק רוצה את אח שלה בחזרה. מילותיו של טשרניחובסקי כאילו הידהדו בהספד שלה: "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד".
בשעה שגאיה כהן בכתה על אחיה, המרוץ בליכוד לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון היה בשיאו; הוועדה החשובה בכנסת, זו שאמורה לפקח על צה"ל, בעת מלחמה. הקריטריון המרכזי במרוץ היה מי ייתן לציבור גדול להשתמט, ונאמנות אישית לבנימין נתניהו. בועז ביסמוט ניצח את אדלשטיין, שייאמר לזכותו שלא התקפל ולא מכר את נשמתו.
באותו יום נסע ת', קצין צה"ל שנפצע במלחמה, על כביש 4, בדרך לטיפול שיקומי בבית הלוחם. הייתה הפגנה של חרדים וחסימת כביש. צעירים חרדים – בגילי גיוס – קפצו על הרכב שלו, שברו את המראות. כאשר סיפר שהוא קצין צה"ל שנפצע בעזה, צעקו לו "נאצי". "אני עומד שם", אמר בהודעה לח"כ חילי טרופר, "פצוע צה"ל על קביים, עם סד ביד, ולא מאמין". הוא עבר השנה 12 ניתוחים.
כל זה אמיתי מאוד.
שעת השמרנים / אין ספק שהמיצג שמסעיר את דמם ומלהיט את דמיון השרים הוא פיטורי בהרב-מיארה. עבור הליכוד וסייעניו, זה חלום רטוב. היועצת מדגימה באישיותה ובהחלטותיה את כל מה שהם מתעבים. אין גניבת סוסים, ואין גניבה. עיקר חטאה דומה לחטאו של יואב גלנט – היא איננה מאפשרת פטור גורף לחרדים. חטא אחר הוא חקירת קטאר בלשכת נתניהו. ויש כמובן את משפט נתניהו והתנגדותה הנחרצת להפיכה המשפטית. מבקריה – הענייניים יותר, אלה שלא מגדפים ומפזרים כזבים – טוענים שהיא נוקשה. לעומתית. הם מצביעים על החלטות בג"ץ שלא תמיד מקבלות את עמדותיה. הם רוצים את מה שלטענתם הובטח להם – "ייעוץ מאפשר". אפעס, הממשלה הזו רוצה שיאפשרו לה הכל.
כדי להבין במה מדובר, רצוי להביט בסיפור שפירסם השבוע אבישי גרינצייג בערוץ i24 ועסק בנצ"מ אבישי מועלם, מפקד ימ"ר שומרון ויהודה במשטרת ישראל. כזכור, מועלם נחקר בחשד לשוחד, הדלפת מידע מסווג ופגיעה בטוהר השירות כאיש משטרה. כאשר נעצר, איתמר בן גביר מיד הסתער על בהרב-מיארה. הוא הציג זאת כרדיפה פוליטית, משום שמפקד הימ"ר התמקד "בטרור הערבי". באפריל – כאשר מועלם כבר תחת חקירה פלילית – הודלפו חלקים סלקטיביים משיחה שלו עם ראש החטיבה היהודית בשב"כ. בדיעבד נראה כי מדובר היה בהדלפת מנע בשל הראיות החזקות נגדו.
בהקלטות שנחשפו השבוע נשמע מפקד הימ"ר משוחח עם פקוד שלו. הוא מסביר מדוע דחה מעצר של שני נערי גבעות שהיו חשודים באירועי הצתה חמורים בכפרים פלסטיניים; במילים אחרות, במעשי טרור. סיבת דחיית המעצר: "יום שלישי יש את האירוע. מה אני אעצור אותם באותו יום, נראה לך? ואם הם מוזמנים, מה?".
האירוע המדובר הוא חגיגת בת המצווה לבתו של איתמר בן גביר, בקריית ארבע. מועלם השתתף בשמחה המשפחתית, ואחריה התגאה באוזני פקודה אחרת על כך שבנצי גופשטיין, איש הימין הקיצוני, אמר לו "אנחנו אוהבים אותך". במקרה אחר, מסר לכאורה מידע מסווג לידי ראש המטה של בן גביר, חנמאל דורפמן, בהקשר למועמד לקבלת רישיון נשק. ההאזנות לשיחותיו, כולל עם אשתו, חושפות לכאורה קצין שמוכן לעשות הכל כדי להתקדם לדרגת ניצב – מחנופה עד עבירות פליליות. הייתה זו היועצת המשפטית לממשלה שאישרה את החקירה הזו, והיא הותקפה בגינה. זו היועצת בהרב-מיארה שאישרה את החקירה על חלוקת רישיונות נשק מופקרת ומושחתת, לכאורה, בלשכת בן גביר.
פרשת מועלם והדחת היועצת מסמלות בדיוק את הקטבים של המציאות הישראלית. הצומת שאליו הגענו. את מועלם הממשלה רצתה לקדם; הוא אפילו לא מושעה. את בהרב-מיארה היא רוצה להדיח.
עוד לפני החלטת ההדחה, הממשלה כבר קיבלה החלטה דרמטית: היא חיסלה את שיטת מינוי היועץ המשפטי לממשלה דרך ועדה מקצועית. זו שיטה שהונחלה בעקבות פרשת בר און-חברון, אז נחשד ראש הממשלה נתניהו במתן שוחד באמצעות מינוי היועץ המשפטי לממשלה. הממשלה גילתה שאיננה יכולה לפטר את בהרב-מיארה דרך הוועדה. לכן שינתה את כללי המינוי וההדחה, כך שיש לה מעתה שליטה גורפת – ללא חובת היוועצות עם גורמים מקצועיים. כאשר בג"ץ ידון בהחלטת הממשלה להדיח את היועצת (אירוע שיתרחש, אלא אם נתניהו יחליט ברגע האחרון לרדת מזה), הוא יצטרך גם לקבל החלטה אם מותר לשנות את הכללים הללו של מינוי או הדחת יועץ – מעתה ולהבא.
מה ייצא מכל הדייסה הרעילה הזו? הרי הדחה ממשית של היועצת, נראה שלא. דבר ראשון, זו הצגה מענגת לבייס, ערוץ התעמולה הממשלתי וכו'. חשוב מכך: החלטה הצהרתית על הדחת היועצת תשדר מסר חשוב לעובדי ציבור שמוכנים למכור את נשמתם עבור קידום: שימו לב – פיסה ועוד פיסה יושמד הרעיון של מקצועיות ונאמנות לשלטון החוק. מגונני הקואליציה יגידו שזו דמוקרטיה בדיוק – שהיועץ המשפטי יאשר כל מעשה, גם לא תקין, כי זה "רצון העם". שכל פקיד יחתום לבן גביר על כל רישיון נשק, לכל אזרח. שכל ניצב-משנה יבצע מעצרים, או יימנע ממעצרים, בגלל בת מצווה של השר, או בגלל בקשותיו. שכולם יהפכו לקונסיליירי או לחיילים של מאפיה.
היועצת המשפטית לממשלה היא המחסום האחרון. בהרב-מיארה לא תמיד צודקת. במשל המפורסם של ישעיהו ברלין, היא איננה שועל, שמיישם גישות שונות להבנת המציאות, אלא קיפוד, שמבין דבר אחד גדול, עמוק. הנה הוא: אם הקואליציה תקבל את מה שהיא רוצה, לא יישאר הרבה מהדמוקרטיה שיצרו פה האבות המייסדים. העמידה שלה וההתעקשות לחקור מעשים המעלים חשד לפלילים הן המשמר הפורמלי האחרון למען החירות בישראל.
אני כותב "פורמלי" כי זו צריכה להיות שעתם הגדולה של השופטים השמרנים של ישראל. זו השמרנות – שמאמינה בשינויים איטיים, מדודים וזהירים, שמקפידה על הליך הוגן, שמביטה ברתיעה במהפכות – שיכולה לבלום מגמות נגד החירות בישראל.
שווים זהב / לסיום, נבחרת ישראל במתמטיקה לתלמידי התיכון זכתה השבוע בהישג המוגדר היסטורי: היא גרפה שש מדליות באולימפיאדת המתמטיקה באוסטרליה. ישראל דורגה במקום השישי מתוך 110 מדינות. הברכות מגיעות לתלמידים רז דבורה מתיכון דה שליט ברחובות (זהב), איתן גרינזייד מתיכון אחד העם בפתח-תקווה (זהב), שחר בלומנצויג מתיכון עתיד למדעים לוד (זהב), יותם בודניק מתיכון דה שליט (זהב), נדב דן תמרי מאהל שם ברמת-גן (כסף) ואריאל דורון מהכפר הירוק סמוך לרמת-השרון (ארד). נשיא המדינה ושר החינוך בירכו את האלופים האלה, שמזכירים לנו מקצת מתקוותינו.
