למרות שהיו פעילים בתחנת מד"א במבשרת ציון במשך תקופה ארוכה, ליאור ודניאל שאשא לא נפגשו. באתר הכרויות, השניים גילו במקרה שהם פועלים באותה תחנה – והאהבה ביניהם ניצתה במהירות. כעת, אחרי שנים של פעילות ושנתיים של הצלת חיים תוך כדי מלחמה, הם מנסים להביא ילד ביחד.
ליאור ודניאל ביחד כבר שלוש שנים, נשואים באושר וגרים במבשרת ציון. היות ושניהם אנשי מד"א, הם כבר רגילים לתפעל זוגיות תוך כדי דהירה באמבולנס: "לרוב אנחנו עוסקים במקרים של שגרה, לא משהו מסעיר יותר מדי", אומר ליאור וממהר להוסיף: "האירוע הכי גדול שעברנו, כמו שאתה יודע, הוא 7 באוקטובר".
"איך שהגענו לתחנה באותה שבת אמרו לנו לשים ציוד של טיפול נמרץ ולעלות על אמבולנס ממוגן ירי", מספר ליאור: "בכלל לא היינו בלבוש רשמי, רק בטרנינג. לקחנו את האמבולנס עם נהג מתנדב מהתחנה ויצאנו לדרום, בלי לדעת בכלל למה. בכניסה לאשקלון עצר לידנו רכב פרטי. היו בו שלושה פצועי ירי – שניים קשה, אחד אנוש. רק אז הבנו שזה לא עוד סבב טילים".
בזמן הטיפול בפצועים, גם ליאור ודניאל היו בעצמם בסכנה: "נסענו אחרי אמבולנס אחר, ופתאום נפלה רקטה ממש כמה מטרים מאיתנו. האמבולנס שלפנינו נפגע מרסיסים. פינינו את הנהג ועוד מטופל לבית החולים. בשלב מסוים נשלחנו לתחנת הרכבת בשדרות, ונתקלנו בג'יפים של מחבלים".
ליאור מספר ש"ממש ראינו אותם מול העיניים. אחד מהם כיוון לעברנו RPG. היינו בטוחים שזה הסוף. למזלנו, בדיוק באותו רגע צוות של כוח מיוחד חיסל אותו. זה היה רגע מציל חיים, פשוטו כמשמעו".
מה מרגישים ברגעים כאלה?
ליאור: "האמת? אני ודניאל הרגשנו שאולי לא נחזור הביתה. ב-16 השנים שלי במד"א הייתי בעשרות פיגועים. הייתי נהג האמבולנס הראשון בפיגוע במצעד הגאווה בירושלים שבו נרצחה שירה בנקי. הייתי בזירות קשות – אבל אף פעם לא הרגשתי באמת סכנת חיים כמו בשדרות. זו הייתה הפעם הראשונה שהתקשרתי להורים שלי, ואמרתי ש'יש סיכוי שלא נחזור'. באמת האמנתי בזה".
לכל אורך היום, בשדרות, בנתיבות, במבקיעים ובאופקים – נתקלו דניאל וליאור במראות זוועה. בפעילות הצלה אמיצה הם סייעו בהקמת בית חולים שדה וטיפלו בפצועים הרבים שהגיעו מרחבי העוטף. הם גם נתקלו באמבולנסים שספגו פגיעות, והבינו שגם אנשי רפואה כמוהם – נרצחו. "אמנם אמרו לנו שפוגעים באמבולנסים, אבל מהלחץ של היום לא בדיוק התעסקנו בזה. לא חשבנו על אירוע כזה בכלל. משם המשכנו לקיבוץ רעים. היינו שם עד לפנות בוקר, וחזרנו הביתה בסביבות 7:00 בבוקר".
לצמוח מתוך הכאב
גם ממרחק של כמעט שנתיים אחרי, קשה לליאור ולדניאל לדבר על מה שעברו: "בהתחלה היינו מאוד מכונסים בעצמנו. כשביקשו לראיין אותנו, סירבנו. לקח זמן לעכל את כל מה שעברנו", הוא מוסיף, "קשה לי להישאר לבד בלילה. פעם הייתי עובד שבתות וחגים בלי לחשוב פעמיים, היום ערבי שישי זה משהו שאני משתדל לשמור. להיות יותר עם המשפחה. זה הפך להרבה יותר חשוב".
היום, כמעט שנתיים אחרי, הם מרשים לעצמם להביט גם קדימה: "אחרי 7 באוקטובר הקשר שלנו התחזק מאוד", מספר ליאור. "זו חוויה שעוברים ביחד והיא נשארת איתך, קושרת אותך. עברנו לגור יחד והחלטנו להתחתן ולהקים משפחה. ראינו כל כך הרבה מוות באותו יום ואמרנו: נעשה הכל כדי להביא חיים לעולם".
בשבוע האחרון יצאו השניים בקמפיין מימון המונים, במטרה לגייס את הסכום הדרוש להתחיל בהליך פונדקאות למימוש חלומם. "בארץ זה הרבה יותר מורכב וקשה – בטח לזוג חד-מיני, ואין לנו שום סיוע מהמדינה", מספר ליאור. "נשמח מאוד לעזרה כדי שנוכל להפוך את החלום הזה למציאות. מכאן התוכנית היא להקים משפחה ציונית ולחנך את ילדינו לאהבת הארץ והאדם", הם מסכמים.
