שלום לך, כבוד הנשיא. לפני שנה, ב-6 ביוני 2024, הסברת מדוע אסור להכיר במדינה פלסטינית. "המצב לא יציב", אמרת אז, "ובעיקר, הרשות הפלסטינית חייבת לעבור רפורמות. משום שבאיזו מדינה פלסטינית צריך להכיר? בפלסטין שבה לחמאס יש אינספור מנהרות? ... זה בלתי סביר לעשות את זה עכשיו".
מה השתנה? ובכן, חמאס הזדרז לפרסם ברכה להכרה שלך במדינה פלסטינית. זה אותו חמאס שמתנגד לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. זה אותו חמאס שמנהיגיו מדברים לא רק על השמדת ישראל אלא גם על כיבוש כל אירופה וכל העולם. והם מברכים אותך. מה זה אומר, אדון מקרון?
כנשיא אחת המדינות החשובות בעולם היית אמור לדעת שגם לפני הקמת ישראל היו הצעות שמבוססות על העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. ב-1937 הציעו הבריטים חלוקה: מיני-מדינה ליהודים ורוב השטח לערבים. הם אמרו לא. ב-1947 עלתה באו"ם הצעת החלוקה. לא רק שהערבים אמרו לא, אלא שהם גם יצאו למלחמת השמדה, נכשלו, ואז החלו להתלונן על "נכבה". עד 1967 לא היה כיבוש. הם לא הקימו מדינה. גם לאחר מלחמת ששת הימים הייתה נכונות ישראלית לשלום. אבל התגובה הערבית הייתה עם שלושת הלאווים של הפסגה הערבית בחרטום: לא להכרה בישראל. לא למשא ומתן עם ישראל. לא לשלום עם ישראל.
השנים עברו, ובשנת 2000 אהוד ברק, אז ראש ממשלת ישראל, הציע לפלסטינים מדינה. הם אמרו לא. ביל קלינטון הגיש הצעה נדיבה יותר, ב-23 בדצמבר 2000. הם אמרו לא. ב-2008, כשהיה ראש ממשלה, הציע להם אהוד אולמרט מדינה, בדומה לקלינטון, על קווי 1967 עם תיקונים קטנים וחילופי שטחים. הם שוב אמרו לא. ג'ון קרי וברק אובמה הגישו להם הצעה דומה ב-2014. אבו-מאזן אמר לא גדול וברור. וכמובן שהם אמרו לא למדינה שהציע להם טראמפ בינואר 2020. הפלסטינים תמיד אמרו לא. יש היגיון בהכרה במדינה פלסטינית לו הם היו אומרים תמיד כן. אבל בעקבות הסרבנות הקבועה מגיעה להם מתנה?
פה ושם היה נדמה שיש סימנים של שינוי. בנובמבר 1988 הצהיר ערפאת, בעקבות לחץ אמריקאי, שהמועצה הלאומית הפלסטינית "מכירה במדינת ישראל כמדינה יהודית, היא ישראל". מהר מאוד התברר שזו הייתה הונאה. בוועידת הפתח בשנת 2009, שאבו-מאזן עמד בראשה, התקבלה החלטה: "התנגדות מוחלטת, שלא תהיה ממנה חזרה, להכרה בישראל כמדינה יהודית, כדי להגן על זכויות הפליטים ועל זכויות בני עמנו בצד השני של הקו הירוק".
ב-2002 הוגשה הצעה סעודית לשלום לקראת הפסגה הערבית בביירות. פארוק קדומי, שר החוץ הפלסטיני באותם ימים, הגיב: "הפלסטינים רוצים זכות שיבה. לא מדינה". חזית הסירוב הערבית, שכללה אז את סוריה, לבנון והפלסטינים, סירבה ליוזמת השלום הסעודית. רק לאחר שנוספה החלטה 194 של עצרת האו"ם (שיש בה דרישה ל"זכות השיבה"), וגם סעיף שמונע התאזרחות פלסטינית במדינות ערב – הם הואילו לומר כן. וכפי שהבהירו דוברים אחרים, המשמעות של "זכות השיבה" היא חיסול ישראל.
נשיא צרפת המכובד, שני פתרונות היו תמיד על הפרק: הראשון הוא שתי מדינות לשני עמים. השני הוא שתי מדינות. ההונאה הפלסטינית היא בכך שהם מכירים ב"שתי מדינות". אבל לא ב"שתי מדינות לשני עמים". משום שבאמצעות הפנטזיה על "זכות השיבה", הם רוצים שגם ישראל תהפוך למדינה פלסטינית. ואם זה לא ברור לך, אז נביל שעאת, מראשי ההנהגה הפלסטינית, הבהיר בקולו שלו: "לעולם לא נסכים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים". כך גם במכתב ששלח אליך אבו-מאזן ב-9 ביוני. יש שם גם נקודות חיוביות – פירוק חמאס מנשקו ומדינה פלסטינית מפורזת. אבל אין שם את הדבר החשוב ביותר שיכול לקדם את השלום: הכרה בזכות ההגדרה העצמית לא רק של הפלסטינים, אלא גם של היהודים. אין שם נסיגה מהפנטזיה של "זכות השיבה", שהמשמעות שלה היא חיסול ישראל.
זה לא מאוחר לומר למנהיגות הפלסטינית: אפשר להגיע לשלום. אבל זה יקרה רק אחרי שבמקום חינוך שמשבח את ה"שהידים", כלומר טרוריסטים, יהיה חינוך לשלום, ורק אחרי שתכירו בעובדה שעשרות מיליונים בעולם עברו נכבה. גם היהודים. כן, הייתה גם נכבה יהודית, של קרוב למיליון יהודים שגורשו ממדינות ערב ורכושם הוחרם. אף אחד לא קיבל "זכות שיבה" וגם לא פיצויים. וכאשר תאמר להם זאת – זה יהיה צעד בכיוון הנכון.
אדוני הנשיא, יש עוד מכשולים. גם ישראל עשתה ועושה טעויות. אבל קשה להאמין שאתה לא מכיר את ההיסטוריה של מאמצי השלום. חובה להכיר. לא כדי חלילה להפריע ליוזמה כלשהי. להפך. כדי לא לחזור על אותן טעויות וכדי לקדם את הסיכוי לפיוס ושלום.
מקרון, לפני שנה הסברת מדוע אסור להכיר במדינה פלסטינית. “המצב לא יציב”, אמרת אז, “ובעיקר, הרשות הפלסטינית חייבת לעבור רפורמות”. מה השתנה?